השנה זכיתי לפגוש (בחצר, בריחוק ומבעד למסכה) שני זוגות של שורדי שואה. זוג אחד חצה את התשעים, נושק למאה, והאחר חצה את השמונים. תוך כדי עריכתם של שני הספרים נחשפתי לזוגיות מהסוג הכי יציב והכי תומך שיש. דמיינו שני עצים משורגים זה בזה, אחוזים וכרוכים בכמה וכמה מפרקיהם, ועדיין אפשר להבחין היטב בנבדלותם, בשונות מיקום השורשים ובריקוד הצמרות. מצד אחד הן נוגעות ומתחברות, ומצד אחר מתבדרות להן כל אחת לכיוונה המובחן.
בראיונות הקדשתי זמן לכל אחד מבני הזוג בנפרד, וחלק מהפגישות התנהלו במשותף. בעבר, בתהליך כתיבתם של ספרים זוגיים, ביקשתי לקיים פגישות משותפות וגם פגישות לגמרי נפרדות. הפרטיות מאפשרת קצת יותר חופש, פתיחות והעמקה. השנה – בדינמיקה שנוצרה עקב ההסתגרות בבתים – השיחות הנבדלות, אף הן התנהלו כשבני.ות הזוג מאזינים בצד. (על ריאיון כאירוע חברתי, כאמצעי להפגת הבדידות, הבידוד והניתוק – יש לייחד את הדיבור בהזדמנות אחרת.)
תהליך הכתיבה של ספרים אוטוביוגרפיים זוגיים די דומה ל”בישול” של כל אוטוביוגרפיה אחרת, אלא שהעריכה שונה. כל סיפור נארג על מרכיביו וצבעיו הייחודיים בקובץ משלו. אחר כך מצטרפים ומתחברים שני הסיפורים לספר אחד שלם. צירופם, תפירתם יחד וההרמוניה שנוצרת ביניהם, נגזרות מהשוני או מהדמיון בין משפחות המוצא, ממאפייני האישיות של בני הזוג וממאפייני הזוגיות עצמה.
בספר שערכתי לפני שנים עבור אורה ויוסף, שניהם ילידי תימן, מופיעים בפתח הספר סיפוריו של יוסף: מילדותו, מעלייתו ומנעוריו בארץ. אחר כך מגוללת אורה את סיפורי ילדותה, עלייתה ונעוריה. בהמשך עוברת זכות הדיבור ליוסף – על פגישתם ועל חיזוריו אחריה, ואז אורה מספרת על נסיבות אירוסיהם. יוסף משלים את סיפור ההכנות לחתונה, אורה מתארת את החתונה ואת התיישבותם במושב ויוסף ממשיך לפיתוח המשק. כך, מזוויות שונות, הם משלימים יחד את התמונה.
מהאוטוביוגרפיה הזוגית של אדית ויהודה מתברר שהשניים גדלו באותה עיירה בסלובקיה. הם שרדו כל אחד בדרכו את השנה האיומה בחייהם – אביב 1944 עד אביב 1945 – ונפגשו שוב בעיירת ילדותם, שבורים, יתומים מהוריהם, אחים שכולים. הם נישאו ועלו ארצה.
גם מסלול חייהם של אדית ויהודה הכתיב עריכה משולבת, אך בדרך שונה מזו של אורה ויוסף. בשלושה מבין ארבעת פרקי הספר מופיעים סיפורים כמו “כפר הולדתי”, “טעם הבית במעגל השנה היהודי” או “לעבד את האובדן” – כאשר כל סיפור שכזה מתפצל לשתי עדויותיהם הנבדלות. גם הפרק המוקדש לשנת החורבן מתחיל אמנם בכותרות משותפות “ההונגרים באים והחיים מתהפכים” ו”פלישת הגרמנים”… אך מכאן ואילך מתפצלות דרכיהם, ועד סוף פרק זה נפרדות העדויות, כותרותיהן שונות, ועדיין הן באות בזו אחר זו, היא-הוא לסירוגין. אדית מספרת על סלקציה ופרידה באושוויץ, יהודה על מחנה הכפייה קומארנו, אדית על פלשוב, יהודה על ניסיון הבריחה שלו בבודפשט… וכן הלאה. שזירת העדויות שומרת על מתח ויוצרת חווית קריאה אינטנסיבית, ובכל זאת מאפשרת פסק זמן לנשימה בעזרת הפניית המבט מזירה לזירה.
במקרה של נפתלי ויפה, מסלול חייהם המוקדמים שונה מאוד. הוא, ניצול יחיד מכל משפחתו, עלה ארצה במבצע הצלת יתומי טרנסניסטריה. בארץ התחנך במוסדות תנועת המזרחי ועליית הנוער. היא ניצלה כפעוטה כשמשפחתה ברחה מפולין, מזרחה עד אורל ודרומה לאוזבקיסטן. הסבים, ההורים והדודים, כולם יחד עברו במחנות העקורים, עלו לישראל והתבססו בה באמצעות תמיכה הדדית זה בזה.
הפרק הראשון בספר מביא את עדותו המפורטת של נפתלי למסעו המפותל והמסוכן, את סיפור הצלתו והישרדותו גם כאן, בארץ, ללא קרוב ומודע. עד נישואיו הוא תלוש. בפרק השני מתוארת דרכה של משפחה בנתיבי הבריחה ואז דרכה של יפה לעצמאותה. הפרק השלישי משותף לשניהם ובו כל אחד מספר מנקודת השקפתו ובשפתו המיוחדת, את סיפור בנייתה של משפחה ישראלית בריאה ושמחה – כמעט יש מאין. במקרה הזה נדרש היה אורך נשימה לגולל בו מסכת ילדות ונעורים מורכבת. מבנה של שלושה פרקים מאפשר את הרצף הסיפורי המתחייב.
לפעמים אוטוביוגרפיה אישית נרקמת כספר זוגי. זה קורה לאחר שבן או בת הזוג הלכו לעולמם. נכון שרק אחד מוביל או רק אחת מעידה, מתראיינת ומלווה את מעשה היצירה, אלא שמלבד סיפורה האישי והמשפחתי, נפרשת מניפת חיים רחבה גם של בן זוגה ומשפחתו. במקרים אחדים נשענתי על עדות אחת ישירה, ועל עדות שנייה מוקלטת או כתובה. במקרים אחרים, שחזר האיש את סיפור חייה של רעייתו. בספרים מעין אלה לעתים מתוודעים הקוראים לסיפורו של בן הזוג המנוח רק מנקודת החיבור בינו לבין המספרת, וממנה נפרשים קורותיו וחוזרים אל ראשית חייו.
כאמור, תצורת הספר היא פועל יוצא של כיוון התפתחותם של הפרטים, של נקודת המפגש-החיבור ביניהם, של מהות הקשר ושל אופי המשפחה שיצרו יחד. תוכנם של ספרים זוגיים מכתיב את המבנה, לפיכך האפשרויות מגוונות.
רוצים לדעת יותר – הקורס לכתיבת ביוגרפיות
