היה או לא היה?

כשסיפור חיים נשמע כמו לקוח מספר אגדות…

מרואיין קשיש ממרכז הארץ סיפר שבילדותו ברחה משפחתו לרוסיה ושרדה שם בתנאים קשים.

במהלך מלחמת העולם השנייה ברית המועצות קלטה המוני יהודים שברחו משטחי הכיבוש הנאצי, ופינתה או גירשה אותם ברכבות משא לקצה העולם – למרחבי סיביר. בטייגה (במונגולית – יער ללא סוף) של עצי מחט פעלו מחנות עבודה שצריך היה לתחזק. הפליטים, העקורים מבתיהם, חיו שם בקור נורא, חשופים לאיומים רבים, לאכזריות האדם, לסכנות הטבע הפראי.

במציאות של רעב ומחסור נדרשו גם ילדים צעירים לעזור בהשגת מזון, בפרנסה. הם נאלצו להוכיח עצמאות ויכולת מעבר לגילם. מי שלא יכול היה לעבוד בכריתת עצים, בגידול ירקות או בחליבת עץ הגומי – אסף פירות יער, מכר עבודות יד, תחבל תחבולות וניהל משא ומתן תוך הפגנת ביטחון עצמי. לא פעם נקלע המספר – כילד – לסיטואציה מפחידות. הוא נזכר איך הלך לאיבוד ביערות המושלגים, ונחלץ ממלכודות באופנים מעוררי השתאות. לדבריו, מפגשיו עם חיות בר מסוכנות הסתיימו בכך שהן זיהו אותו כמושיען, ולאחר שרכש את אמונן, הן הגנו עליו בהמשך הדרך.

האם הסיפור נצרב בזיכרון או שוכלל בדמיון? האם ילד כה צעיר מסוגל להפוך לגיבור קר רוח, שקול וחדור תחושת אחריות כה עמוקה למשפחה? עד כמה אמין הסיפור? המספר?

המבוגרים באותה תקופה לא חוו את האיומים היומיומיים כהרפתקה כיפית, אבל ילדים רואים את העולם אחרת. בסיפוריו משחזר המספר זיכרונות בני 80 שנה, מה שקלט אז מגובה מטר. מסיפוריו מצטיירת תמונה של ילד רב פעלים, נועז מאוד, בעל תושייה ויצירתיות ומסוגלות פיזית ונפשית להתמודד עם מצבים מסוכנים ומפתיעים, בתנאים קשים.

במעשיות המוכרות לנו – ילדים ונערים יוצאים או נשלחים לא פעם להתמודד עם משימות מאתגרות על סף הבלתי אפשריות: כאשר מקום מפחיד ומסוכן הופך למופלא, ילד בודד הופך לגיבור על, מצב טראומתי הופך למעשה רב קסם ועוצמה. שנות ה-40 של המאה הקודמת באמת דרשו כוחות-על, כדי לחצות אותן בחיים.

אני לא שופטת ולא מתעסקת בשאלה – היה או לא היה. מבחינתי, בתוך קווי המתאר ההיסטוריים קיים חופש ספרותי. והסיפור מעביר מסר ברור: מי שהיה מילדותו אדם אופטימי, בעל יוזמה, תושייה, אחריות ותעוזה – יכול היה להועיל לעצמו ולעזור למשפחתו לשרוד. וכן, סיפור חיים עשוי להיראות לפרקים כלקוח מסיפור אגדה. בעיקר כשנחוץ ואף חיוני קצת קסם בחיים.

שאלתי את התרפיסטית והמורה שלי לביבליותרפיה, ריבה פרי, מה דעתה על פירורי אגדות המפוזרים בתוך סיפורי חיים. והיא כתבה לי:
“אני מסכימה מאד עם דעתך ועם חיבתך לניחוח האגדתי של הסיפורים.
מעבר לזה, בעיניי השילוב של דמיון בתוך סיפור ביוגרפי יש לו גם פוטנציאל ואיכות מרפאים.
… אם את זוכרת, דיברנו בשנה שעברה על הדוגמא של חיים באר, שממציא בספרו ‘נוצות’ סיפור שלם שלא אירע עם אביו, ומספר על כך שזה מה שנפלא בכתיבה – לחיות מחדש דברים שבכלל לא קרו. כאן המספר ממריא גבוה יותר, אל דברים שהם כנראה ממש לא אפשריים, ומבחינות רבות זה עוד יותר נפלא… ועוד כשחושבים על זה שזה נעשה באופן לגמרי לא מודע. חוויית היכולות הפלאיות ארוגה בתוך הזהות שלו מגיל מאד צעיר וזה כנראה אחד מהכוחות המרכזיים שאפשרו לו לבנות מחדש את חייו אחרי המלחמה. אולי זוהי אחת הצורות של שנים טראומטיות שאינן מובילות לחיים שלמים של פוסט טראומה, אלא אפילו להפך. זה מתקשר מאד לספר ‘לכתוב טראומה’ שהזכרתי בשנה שעברה, על השפעת הנרטיב על התפתחותה או אי התפתחותה של טראומה.

אז בהרבה מובנים, בעולם הפנימי של האיש, התשובה על ‘היה או לא היה?’ היא – ‘היה, ועוד איך היה’. כנראה לא כמציאות חיצונית, אבל כן כמציאות פנימית עוצמתית ונוכחת ומשמעותית, והנה כך האיש מעביר את המורשת הפנימית שלו הלאה אל הדורות הבאים.”

רוצים לדעת יותר? – הקורס לכתיבת ביוגרפיות