פרשת בֹּא מתחילה במילים: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה בֹּא אֶל-פַּרְעֹה כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ”.
לפי הלוח הלועזי, כל שנה, ב-27 בינואר, אנחנו מציינים את יום השואה הבינלאומי, יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים (1945).
שתי הפרשות – שחרור בני ישראל ממצרים ושחרור אושוויץ – מסמנות את סופן של תקופות איומות בתולדותינו, עבדות בפרך, בתנאים לא אנושיים ובאכזריות וגזרות שמד.
חג פסח נחגג לזיכרון עולם – “וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה’ לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.” דורות רבים אנחנו זוכרים ומזכירים ועוד נזכיר, את יציאת מצרים ואת האירוע שבו הפכנו לעם.
רק ארבעה דורות אנחנו זוכרים ומזכירים את שואת העם היהודי, ועוד נזכיר. את השואה, את הגבורה שפניה רבות, לפעמים בהתגברות שקטה, לפעמים באומץ ובמרד, ואת התקומה.
למה בכלל חשוב לזכור את העבר? היה רע, קשה, עצוב, כואב. למה לזכור את זה? מה המשמעות של יום זיכרון?
מאתי הילֶסום אני לומדת שמסירת עדות והעברת העדות מדור לדור – אלה פעולות אקטיביות מול האירועים. אנחנו לא אדישים, לא חלשים, לא מוותרים, אנחנו ניצבים מולם חמושים בפעולה. הזיכרון משמעו פעולה. לספר סיפור, ליצור ציור או פסל, לצלם סרט – זו פעולה שמשנה את הדרך שבה אנחנו חווים את המציאות. העלאת הזיכרון באמצעות היצירה הוא מעשה של התגברות – מצד אחד הוא כרוך באֵבֶל והכרה בסופיותם של החיים, ומצד שני הוא מעניק תיקון ואיחוי השברים, הכתיבה והיצירה מפיחה חיים בזיכרונות ומעניקה להם חיי נצח.
אתי הילסום החכמה הייתה יהודייה הולנדית שהתנדבה לסייע באמסטרדם ובמחנה שממנו שולחו היהודים לאושוויץ, כי היא רצתה להיות רטייה על פצעים רבים. והיא כתבה יומן. היומן תורגם לעברית והתפרסם כספר בשם “השמים שבתוכי”. אתי בת ה-27, 28 ו-29, מלמדת אותנו איך בעזרת הכתיבה היא מעצבת את חוויותיה מחדש יום אחר יום. לא במקרה אני בוחרת בזמן הווה. כשהיא כותבת, היא בעמדת בחירה מול האירועים המתרחשים. היא מודעת לכך שהיא מוסרת לנו את הסיפור מזווית יוצאת דופן. היא יודעת שאפשר לתאר את המציאות באינסוף אפשרויות וגוונים של שחור.
גם האלוהים שלה אומר לה: “בואי!” כמו האלוהים של משה. “בואי אל פרעה”. והיא באה. נעמדת מול כוחות ההרס, והיא רואה את החייל הגרמני כאדם פגוע. אתי מציעה פרשנות צבעונית מיוחדת משלה לסבל, לאלימות, למוות. היא מסרבת להטמיע בתוכה את אדי הרעל של השנאה, ומניפה דגל של אהבה ואנושיות.
כשאני לוקחת חלק ביוזמות יצירתיות לעיצוב מעגלי זיכרון אישיים-משפחתיים-קהילתיים – זה בעיניי חלק מתיקון עולם. הזיכרון שאנחנו ממשיכים ליצור, מתרחש היום ומשפיע על ההווה ועל העתיד.
