אתמול בערב, במפגש האחרון בקורס מתעדים, ניגשה אליי אחת המשתתפות ואמרה שחששה מאוד מהרגע שבו תצטרך לנהל ריאיון, היא הרגישה שלא תדע לפתוח, לנווט וליצור את האווירה הנכונה שתאפשר שיחה גלויה. דחתה ודחתה את הקץ… ולבסוף, כשהחליטה לקפוץ למים ויהי מה, על אף שהיו קרירים בתחילה, היא הסתגלה במהרה. השיחה זרמה, הוקלטה ובסופו של ריאיון, כששבה לביתה – הרגישה שצלחה את המשימה בסיפוק ובהצלחה רבה. היא הזכירה לי שריאיון צריך להיות חוויה מקרבת ומרוממת. “הרגשתי מועצמת”, אלה מילותיה המדויקות.
לחוויה שבה המספר מספר והמראיין מקשיב – יש כוח, היא מעוררת רגשות עזים, משאירה משקעים. להיות עד לסיפור חיים – פירושו להקשיב באמת, להבין, לקבל היסטורית חיים של אדם אחר בלי שיפוטיות.
ריאיון סיפור חיים שונה מריאיון עבודה, מריאיון עיתונאי או מהריאיון המסייע כפי שהגדיר אותו אברהם בנימין, ריאיון לצורך טיפול, חינוך, שיקום וייעוץ. ריאיון סיפור חיים אין מטרתו לעזור, לחקור או לשכור שירותיו של אדם לעבודה. יחד עם זאת, בכל סוגי הריאיון – הקשבה היא מן ההכרח. כמו בריאיון המסייע, גם בריאיון סיפור חיים, על המראיינת לחוש ולהפגין נינוחות, פתיחות, ליצור אמון, להתרכז במרואיין ולגלות בה עניין, מבלי לערב בריאיון דוגמאות מסיפור חייה, דעותיה והשקפותיה.
פרופ’ רוברט אטקינסון, מרצה, סופר ומייסד ארכיון סיפורי חיים באוניברסיטת דרום מיין, כותב בפרק “The Life Story Interview” (מתוך הספר ” Handbook of INTERVIEW RESEARCH Context & Method” קישור לפרק באנגלית):
“אנחנו חושבים בסיפורים, מדברים בסיפורים, כשאנחנו שומעים מישהו מדבר על משהו אנחנו נזכרים בסיפורים משלנו.
בקהילות מסורתיות סיפורים שיחקו תפקיד מרכזי בחיי החברה והנפש. דרך הסיפורים העבירו חכמי השבט עקרונות של חיים מדור לדור. כך הורישו ערכים, מוסר, שיעורים על איך לחיות את החיים במלואם, לעומקם. איך ללדת, איך למות, איך להשתנות, להיפרד, ליזום, להגשים, לצאת ולחזור.
אנחנו זן של מספרי סיפורים, זה זורם לנו בדם. פעם הסיפורים עמדו במרכז חיי הקהילה. אנשים נהגו לספר על חייהם כבילוי תרבותי וכאמצעי ליצירת קשרים חברתיים; להיזכר ולהזכיר כדי ליהנות, לשעשע, להחליף רעיונות, ללמוד, ללמד. אבל הסיטואציה החברתית, שבה פעם ישבו וסיפרו במעגל נשים, בחברת גברים – כמעט נעלמה מן העולם.”
מדבריו של פרופ’ אטקינסון אנחנו לומדים על ההבדל בין סיטואציה טבעית ומוכרת של שיח חברים שבו נמסרים סיפורי חיים, לבין ריאיון מתואם ומתוכנן שמטרתו לאסוף סיפורי חיים, לתעד אותם. סדרת ראיונות כזו מתרחשת בדרך כלל פעם אחת בחיים ושונה בתכלית ממעגל סיפורים שהיה נהוג בקהילות מסורתיות טרום עידן הרדיו-טלוויזיה-סטרימינג…
ב-22 השנים האחרונות ביצעתי מאות ראיונות, תמיד נשאבתי מידית לעולמות שהמרואיינים שלי פותחים בפניי, ובכל זאת – המחשבה על שיתוף סיפורי חיים כאירוע ספונטני, נטוע בחיי הקהילה, מעמיד את ריאיון סיפור החיים המוכר לי, כאירוע מלאכותי-משהו שלא לומר סטרילי. מאחר שאיכות האינטראקציה בין המראיין למרואיין משפיעה על תוצאות הריאיון, כדאי מאוד שנקדיש מחשבה לחימום ולריכוך הסיטואציה התיעודית. כדאי לקרב אותה ככל האפשר למצב טבעי של שיחה, שבה האחד מספר והאחר מאזין.
המספרים נתפסים מבחינתנו כמומחים וכבעלי הסמכות בסיפור חייהם. במידה מסוימת, אנחנו המראיינים מייצגים את “הילד”, שמבקש מאימא או מאבא סיפור לפני השינה. ואולי באמצעותנו, מבקשים ילדיהם של המרואיינים מהוריהם: שתפו אותנו בקורות חייכם, כדי שנבין את החיים טוב יותר וכדי שנתקרב אליכם.
אטקינסון מדגיש: “קודם כול חשוב לתת לאנשים להשמיע את קולם, לדבר על עצמם, על חוויותיהם, על היחסים שלהם עם אנשים אחרים בחייהם. בסופו של דבר, אנחנו רוצים לקבל את זווית המבט הייחודית של אותו אדם, אנחנו מחפשים את הפרשנות של המספר על הדברים. איך האדם חווה את מה שקרה, איך זה השפיע עליו, מה המשמעות של הסיפור לגביו, איך הוא מסביר את השינויים שהתרחשו בחייו.”
אם השיחה נוטה לכיוון של תיאור עובדות ואירועים בדרך המזכירה רשימת מצאי, מוטב שנבקש להבין איך המספר רואה את עצמו מאותו זמן בעבר, איך הוא היה רוצה שאנחנו נראה אותו. אנחנו לא מחפשים את האמת, כמו בדיון בבית משפט, ואת העובדות ההיסטוריות אפשר למצוא בספרים אחרים; עלינו להתמקד בגרסה של המספר על מה שחווה, בנקודת מבטו הייחודית. אם נישאר ברובד ה”פשט”, איך נגלה את האיכויות ואת המאפיינים האנושיים של הדמויות המופיעות בסיפור? איך נבין מה המורשת שהמספר משאיר אחריו? בריאיון אנחנו מחפשים את ה”דרש”, עלינו לחפור לעומק המשמעות של מה שקרה לו או לה, ובעיקר לברר את המשמעות הרגשית של הסיפור עבור המספרים.
“שלושה שלבים לריאיון: ההכנות לקראתו, הריאיון עצמו, ולבסוף – התמלול והעיבוד שלו,” מפרט בוב אטקינסון, אני מתרגמת באופן חופשי מדבריו. “בתמלול אנחנו מתמקדים בסיפור ולכן מוציאים את השאלות וההערות של המראיינת ויוצרים רצף ושטף של סיפור. אחר כך בעיבוד נוריד חזרתיות ומידע שלא קשור כלל לעניין. נסדר את הסיפור כדי שיהיה קל לקרוא ולהבין אותו”.
כיוון שאנחנו, עורכי הסיפור, מחליטים ממה מתחילים לספר, מה הדבר שמקבל את הפוקוס הגדול ביותר ועם מה מסיימים – עיבוד הריאיון הוא תהליך שדומה לעבודת אמנות, כי כל אחד היה עומד ומצייר את הדיוקן מצד אחר, מפסל אותו בדרך אחרת. אולי זו אחריות גדולה מידי? האם אנחנו רשאים להשפיע על הסיפור?
יתרון גדול הוא כשאנחנו יכולים להתייעץ עם המספרים, להראות להם את הסיפור הערוך, לקבל מהם הערות ותגובות. כל עיבוד וסידור הסיפור הוא פרשנות, ולכן למרואיין תמיד יש את המילה האחרונה לפני שנוציא את הספר לאור.
ובהקשר זה, להקלטה יש חשיבות עצומה. היא המקור, ממנה תמיד ניתן יהיה ללמוד מה היו המילים המדויקות, הדרך והדגש שבהם הדברים נאמרו. אם נשמור על ההקלטה, גם בעוד שנים רבות יוכלו אחרים לבחון את ההשתהות שבין המילים, את השטף או ההיסוס, את האינטונציה… ייהנו ויבינו את הסיפור בדרך שלהם.
