הפיגועים הרצחניים השבוע (1.3.2023) מזעזעים. חיים צעירים נקטעו במסע של אלימות משוללת כל רסן שאין לה תכלית או השפעה על מהלך ההיסטוריה. רק סבל וכאב למשפחות. הלב בוכה.
אני מתקשה להאמין שרק בשבוע שעבר עברנו בצומת בית הערבה, בדרך לצומת הבקעה ובחזרה.
לקחנו פסק זמן, והקדשנו את הבוקר להשקה של מיזם ראשון מסוגו בבקעת הירדן.
לפני כשנה וחצי התחלתי ללוות ולהדריך קבוצה של מתנדבות מקסימות ומחויבות לתיעוד ותיקי המועצה. כל אחת יצאה לתהליך מורכב וארוך שהחל בסדרת ראיונות והמשיך דרך עיבוד החומרים שאספו. זו הפעם הראשונה שהן מתנסות בתיעוד סיפור חיים, ועל כתפיהן הוטלה משימה גדולה, כתיבת ספר. בדרך כלל מפיקות מועצות אזוריות ספר ותיקים משותף. במקרה הזה, כל ותיק שהשתתף במיזם זכה לספר משל עצמו. אני מצדיעה למתעדות שעמדו בשלל האתגרים. בשבוע שעבר, כאמור, הגיע המיזם לסיומו הטוב וחמישה ספרים יצאו לאור במסגרתו.
למיזם תיעוד ותיקים במועצה אזורית בקעת הירדן שותפות ושותפים רבים. את הצלחתו יש לזקוף בראש ובראשונה לעו”ס טלי אזולאי שהובילה מהרעיון ועד ההשקה, ויצאה לדרך מתוגברת באלמוג פדידה שריכזה אז את המתנדבים במועצה ובאורית גפני, מנהלת הארכיון.
תמיכת המחלקה לשירותים חברתיים של המועצה והבנת עוצמתו של המהלך, חיוניות למיזם, כעמוד שדרה חזק.
ושוב, נוכחתי לראות כמה חשובה הלגיטימציה של בני המשפחה, המעקב שלהם, התעניינותם בתהליך הכתיבה ובספר. כשבן או בת הזוג או אדם אחר במעגל הקרוב מציבים ספקות או התנגדויות – המספרים עלולים להיתקל בעכבות ולהתקשות לבטא את התובנות שגיבשו במסע חייהם.
לשמחתי, הקשרים האישיים שנוצרו בין המתנדבות למספרות ולמספרים בנו אמון, אפשרו כנות ושיח פתוח, ובנייה הדרגתית של סיפור שיש לכולנו מה ללמוד ממנו. המרואיינים זכו לסקור תחנות בחייהם, לקשור ולשזור חולייה לחולייה לתוך מארג אחד, נרטיב.
לכאורה, המיזם קטן בהיקפו ובתוצריו, אבל למעשה היקפו גדול בהרבה מכמה טעמים. ראשית, שמאחורי כל סיפור חיים עומדת משפחה והסיפור נוגע גם לאחיות ולאחים, לבני הזוג, לילדים ולנכדים, לפעמים גם לחברים הקרובים. שנית, המתעדות ממשיכות להתפתח וללמוד את תחום התיעוד, העריכה והתחקיר. אחדות מהן מעורבות בבניית הארכיונים ביישוביהם, אחרות עושות שימוש בכלים שרכשו בקורס לטובת כתיבת סיפורן האישי-משפחתי וסיפורי חיים נוספים. המעגלים הולכים ומתרחבים.
עבורי הספרים החדשים הם כמו נכדים, הם נוצרו בליווי שלי ולא על ידִי. אני מתמלאת בגאווה ובתחושת הישג; ומקווה שהמשפחות יחבקו, יאמצו אל ליבן, את המספרות והמספרים ואת סיפוריהם.
