האם שמתם לב לכך שמחסום כתיבה עלול לפקוד גם את העוסקים בכתיבה תיעודית, כתיבת זיכרונות, ולא רק את הסופרים השקועים ביצירה פרי דמיונם? לכאורה, כשאדם מתיישב לכתוב את סיפור חייו, הוא מתאר את קורותיו והרי הם סדורים לפניו, או אפילו אם ניצבים באי-סדר, הם עדיין שם. הוא אינו זקוק להמצאת דמות או לבריאת סצנה, אם כך למה שייתקע?
ובכן, יכולות להיות לכך מגוון סיבות, והכותבים התקועים לא תמיד יודעים למה, מה קרה שנעצרו. כדאי לברר – האם התקיעות נובעת מהלך רוח מדכדך, מתחושת עומס, בגלל נסיבות החיים העכשוויות? ואולי התהליך נבלם כשהכתיבה נגעה בנקודות כואבות, בזיכרונות שהיו מאופסנים שנים רבות ולפתע צפו ועלו על פני השטח, אולי באמצע הדרך התגלו שאלות שמעולם לא התעמתו איתן?
מה שנחווה כמחסום, עשוי להיות הדחקה, דחיית הכתיבה נועדה להרחיק את הכותבת מההכרח להתמודד עם התרת הקשר, עם תסבוכת כלשהי שהיא סוחבת בתוכה שנים רבות. ייתכן שהכתיבה הובילה לשם, ועכשיו מה עושים?
בכל סיפור יש אורות וצללים. הבחירה בידנו – מה לכלול בכתיבה ומה להשמיט ממנה. בכל מקרה, כתיבה דורשת סינון, הרי לא נכתוב על כל דבר שקרה לנו בחיים, אז בעקרון אפשר ומותר לעקוף מוקשים, לבנות גשרים. יחד עם זאת, חשוב שנבדוק אם זו ההחלטה הנבונה ביותר. כלומר, אם נחסיר דווקא את הסיפור שבגללו נחסמנו או את אופן החקירה העצמית שאנחנו נמנעים ממנו – אולי נשמוט התנסות שמובילה למסקנה חשובה.
הצדדים האפלים מגדירים את קווי המתאר של האור שבנו. “הבושה,” לדבריו של הפסיכיאטר ד”ר פיל סטאטס, “המבוכה, הפגיעות, החולשה, הכישלונות – כל אלה הם הדבק שמחזיק את היקום. חוויות שמאלצות אותנו להתחבר למישהו אחר”. נדמה לי שאלה חוויות שמאלצות אותנו להתחבר לעצמנו.
למי שחוֹוָה מחסום כתיבה בעת כתיבת זיכרונותיה, ומודעת לאבן הנגף שגורמת לכך, הייתי מציעה להרים את אבן הנגף וללטש אותה: לכתוב את הפרק הגנוז, את הפרק שלא יופיע בספר, זה יהיה פרק למגירה או הפרק שיושמד מיד לאחר שייכתב… ואחר כך אולי אפשר יהיה לפתוח דף חדש ולגשת לכל שאר הפרקים.
לפעמים המחסום יושב על אמונות מוטעות כמו “הכול או כלום”. בסוף ההרצאה השבוע (הרציתי לגמלאי אשקלון) ניגשה אליי גברת מקסימה. “אני לא נראית כל כך מבוגרת,” אמרה וצדקה, “אבל כבר עברתי את ה-90”. היא סיפרה שאינה מעוניינת להשאיר את סיפור חייה כתוב, משום שיש בו חלקים שלא תעלה אותם על דל שפתיה לעולם. “ילדיי שמעו ממני על תחנות חיי שהייתי מוכנה לחלוק איתם, וזהו. זה מספיק”. אבל ילדיה לא יזכרו הכול, ילדיה לא יעבירו את התושב”ע הזאת לילדיהם, אולי חלקים מתוכה והיא חלקית ממילא.
אז אם את רוצה לספר על אירועים ספציפיים – כתבי רק עליהם, כתבי ממואר, לא כולם משקיעים באוטוביוגרפיה מפורטת, מרגע לידתם עד לרגע זה. למעשה, מעטים עושים זאת. תצטרכו להיות יעקב נמרודי כדי להוציא לאור את מסע חייכם בשני כרכים עבי כרס, ורובנו לא יעקב נמרודי.
לפעמים מחסום נגרם מהחשש לשנות את הפרשנות לאירועי חיים שונים.
אחד מלקוחותיי חזר בו מדברים אחדים שסיפר, וביקש שאמחק אותם מספרו. זכותו. מכמה מהאנקדוטות בטיוטה שהגשתי לו – הוא אף משך את ידו וטען שלא אמר כלל כדברים האלה. הכול מוקלט, אבל זה לא משנה. כי שוב – זכותו. בכתיבת סיפורי חיים מותר לפרסס, לשנות גרסה, אולי כשקרא את הסיפורים – ראה אותם פתאום מזווית אחרת. קורה שהמסופר בעל פה מתגלגל אל הכתב ונשמע פתאום מוגזם. במקרים מסוימים יש צורך לרכך את הכתוב, במקרים אחרים – לחתוך ולמחוק. אין צורך להיבהל, להיפך, זה רק מעיד על תהליך של עיבוד: האיש נזכר, חושב, מרגיש, מתלבט, מחליט לשנות את הסיפור. חי. מתפקידנו, כעורכים, לתמוך בזרימה ולפרק מחסומים ומכשולים.
גם בעיות טכניות עלולות לעכב ואף לעצור פרויקט במרוצתו. לפעמים פשוט צריך להיעזר בגורם חיצוני שיתמלל או להשתמש בטכנולוגיות כמו OCR* או STT**.
אם משכילים להשתמש בהן חוסכים זמן ומאמץ.
האם גם אתם חווים מחסום כתיבה? או עדים למחסום כזה אצל כותבים שאתם מלווים אותם? מה הסיבה לתקיעות? ומהם הפתרונות שאתם מציעים במצבים דומים?
אנא שתפו ונלמד מחוכמת ההמונים.
* OCR (Optical Character Recognition) זיהוי תווים אופטי – טכנולוגיה להמרת תמונת טקסט מודפס למסמך טקסטואלי ממוחשב.
** (Speech To Text) STT מערכת זיהוי דיבור ממוחשבת שמפענחת דיבור ומתרגמת אותו לטקסט. אגב, בקורס הדיגיטלי לכתיבת ביוגרפיות הוספנו הסבר לשימוש יעיל ב”הכְתֵב” – הפיצ’ר החדש של Word. מי שרשום לקורס – מוזמן להיכנס ולקבל הנחיות לקבלת תוצאה מוצלחת בשימוש בטכנולוגיה זו, זה עשוי לחסוך לכם שעות עבודה ודי הרבה כסף.
