הפעם אשתף בקובץ שנמצא בעבודה, שעדיין לא יצא לאור, אבל הוא פרטי שלי ולכן אני יכולה לעשות זאת. קבלו, בלב פתוח בבקשה, את הקטע הפותח מהספר “קשר סבתא – מכתבים לסבתא קלרה 2022-1992” (שם זמני):
מדצמבר 1992 אני כותבת לך בראש, אלייך ועלייך. כותבת במחברות, על פתקים, ועורכת רשימות, צעטאלאך.
בעצמך החזקת אוסף של פתקים עם מתכונים בכתבי יד שונים, לא רק שלך. רובם ככולם מנשים שעברית לא הייתה שפת אימן. המלצות מחברות ומתכונים ששודרו ברדיו.
כנרת אומרת שהיית כותבת על פתקים גם דברים אחרים לגמרי, למשל תרגול של שיעורי בית, כשלמדת ערבית או אנגלית. לא קנית מחברת, אלא ניצלת שאריות נייר שליקטת מפה ומשם.
אגב, נדמה לי שעקבת אחר תוכניות הטלוויזיה ללימוד ערבית, בסגנון “סלם ותעלם” בהנחיית שייקה אופיר. ולמיטב זכרוני אהבת לצפות בסרטים המצריים ששודרו מדי יום שישי. יכול להיות שלמדת קצת צרפתית? אהבת ללמוד, אהבת שפות, הן סקרנו אותך, טיילת בעולם דרכן. ולמדת – כדי שהראש לא יחליד.
גם רשימות מכולת כתבת על פיסות נייר מזדמנות. על הנייר שעטף לפני כן סיגריות בתוך האריזה, על גב עטיפה אדומה של שוקולד פרה, על מעטפות חשבון החשמל… ניצלת כל פיסת נייר – חבל לזרוק, אסור לבזבז.
אוֹח, סבתא אהובה שלי, אני מדברת איתך ואין תשובה. הקו מנותק. הקו אלייך מעולם לא היה משובש, תמיד פתוח, …04-8333. וביום אחד נותק, והשיחות איתך הפכו לחד־צדדיות. אנחנו בקשר מוזר שכזה, במעמד צד אחד, כבר שנים. סבתא, את מאמינה שעברו שלושים שנה? ובתוכי ממשיכות לבעבע הדאגות שלך, הציפיות, התפילות, העידוד, האמונה, ההקשבה, ההתמדה, המסירות והאהבה הגדולה והמזינה.
מאה עברה מאז שנולדת בארץ רחוקה וקרה. חכמולוג אחד המציא פעם את אִמרת השפר הידועה “החיים הם מחלה סופנית”. אצלך, סבתא, החיים היו מחלה דלקתית. תמיד היה בך משהו יוקד, איזה עצב מודלק, בעירה פנימית שכל הזמן רחשה בתוכך, ברמץ המעשן, ואף פעם לא שככה, לא באמת כבתה וגוועה. מין דלקת שורש. כאבי רפאים שקשורים אולי לילדות, למשפחה, לחיים המוקדמים שלך, לקריירה שהחמצת.
אֶת הסבתא שגידלה אותי, אֶת האישה שהשפיעה על מי שאני, זו שהכרתי היטב – לא הכרתי. דווקא עלייך אני לא יודעת כמעט פרטים מן העבר. ההיסטוריה האישית שלך נעלמת מעיניי. באיזו משפחה גדלת? מה עבר עלייך בילדותך? למה בחרת ללמוד רפואה? אני מנסה ללקט לפחות עובדות יבשות, כמו שנת לידה, שנות פטירת ההורים. ויכול להיות שהפרטים שאני מסתמכת עליהם כלל לא מדויקים ואולי אפילו מוטעים, אולם לא נוכל לברר ולהוכיח אם כך היה או אחרת. רסיסים, אבק מידע, זה כל מה שהותרת לנו, סבתא.
אבל יש לי מידע מהימן שמבוסס על החיים במחיצתך, ולפחות אותו עליי למסור הלאה.
אני לא אובייקטיבית, אם להיות כנה. אני הנכדה, והסבתא היא פעמים רבות פיה טובה. מה יש בסָבוֹת (“סבתות”) שפורט על המיתר הרגיש הזה בלב? למה לסבתא שמור אצלנו מקום מיוחד? את היית כזאת מין סבתא בשבילי, פייתית מאוד. התפקיד שמילאת בחיי צובע את דמותך בעיניי כמי שלנצח אראה בה דמות האוהבת ללא תנאי, ללא גבול, מי שעיצבה אותי, מי שנתנה לי רוח גבית בכל מצב. יש לך חלק במי שאני כיום ואני רוצה לומר לך תודה על כך. יש הרבה על מה להודות לך, הרשימה ארוכה.
הנה, אני פותחת סוף־סוף קובץ חדש במחשב, ומעלה אליו את המכתבים שלי אלייך, אוספת אליו את קטעי היומן שכתבתי עד כה ואת המחשבות שאני ממשיכה להסיח לך. לא תזמנתי את הרגע בו אאגוד את צדפי געגועיי. אני מתחילה בלי לדעת לאן הכתיבה תוביל – לספר זיכרון? למֵמוּאָר? למכתב געגועים אחד ארוך שמשתרשר שלושים שנה?
החלטתי להתחיל ולראות מה יתפתח.
־־־־־־־־־־־־־ * ־־־־־־־־־־־־־
למען הסר ספק: הסנדלרית אינה יחפה. תיעדתי וערכתי את קורות המשפחות של אבא שלי, של אימא וגם של חמותי וחמי. רק את כתיבת הספר על הסבתא שגידלה אותי ושאני מחוברת אליה בנימי נפשי דחיתי ודחיתי. האם שכחתי? האם הסתפקתי בחוברת השירים שהוצאתי לאור לזכרה לפני שלושים שנה? לא. בהתחלה הפרידה ממנה כאבה נורא. “סבתא, פצע ומרפסת” הם אחד עבורי, הם אחת. נזקקתי למרחק שיצנן את להט הכאב, אבל המרחק גם גורם לשכחה, לאובדן פרטים. הפתרון שאני אימצתי לעצמי הוא לכתוב לאורך כל הדרך, קצת בכל פעם. כתבתי לעצמי, כתבתי לשם ריפוי, לשם אוורור, ושלושים שנה אחרי… מתברר שפשוט אספתי חומר.
מן הידועות הוא שכדי לכתוב חייבים לקרוא ולקרוא, אני מקווה שאתן מסכימות. אבל מה דעתכן: האם כדי לערוך חייבים לכתוב ולכתוב? מהחוויה האישית שלי – כדאי. מומלץ מאוד. כתיבה אינטואיטיבית או כתיבת זיכרונות; לבד או בסדנה; כל בוקר (ג’וליה קאמרון) או לפני השינה או כשמזדמן; לכתוב כדי לכתוב, בלי לחשוב, בלי לסדר, בלי לפרש ולנתח, בלי לחתוך ולצנזר.
כלי העבודה העיקריים של העורכת הם מספריים בגדלים שונים, דבק ומחק עדין. ואילו הכתיבה עוזרת לי לחזור לאחיזה בעפרון ולחדד אותו, לחוש שוב מבפנים מה רב כוחה. החפירה פנימה, המגע הישיר עם הגעגועים, העלאתם מהחושך החוצה אל הכתב, מסירת כתב היד לעריכת לשון – כל אלה עוזרים לי להבין טוב יותר את תהליכי החשיבה של הכותבות אותן אני מלווה, ואת תחושותיהם של המרואיינים המוסרים לי את סיפורם.
