על צליחת הכנרת שמעתי כילדה בת שש בערך. ראיתי את המדליות של הדוד שלי, בן השש-עשרה, תלויות בחדרו. התחביבים שלו נראו לי תמיד רחוקים, קסומים ובלתי מושגים. תרמו לכך בעיקר “דביר” חדר החושך לפיתוח תמונות שהוא ניהל במרפסת ולא הרשה לאיש להיכנס, ושלל הגביעים והמדליות והתעודות שצבר מעל שולחן הכתיבה שלו.
אהבת השחייה אמורה הייתה לחבר אותי כבר לפני שנים רבות לאירוע צליחת הכנרת השנתי, אבל ביני לבינה עמדו כמה מכשולים – רתיעה מאירועים המוניים, מתחרותיות ומשוכה גבוהה נוספת הייתה התפיסה ש”מה לי ולספורט”, תמיד חששתי שלא אהיה כשירה למשימה מבחינה פיזית. בכל זאת, חוצים את הכנרת, לא? מעולם לא ירדתי לחקר העניין ולא ידעתי אם צולחים אותה לאורך (ה’ ירחם) או לרוחב. בכל מקרה, זו משימה ענקית.
אם הייתי טורחת לבדוק, הייתי מגלה שמאז 1943 ו-1944 שחיינים צולחים את הכנרת מעין גב לטבריה לאורך 9 קילומטרים, אבל מאז שנות ה-50 נוספו לצד השחיות התחרותיות, צליחות עממיות שהתקצרו מאוד, עד כדי כך שהמסלול הארוך נמדד היום ב-3.8 ק”מ והקצר – קילומטר וחצי בלבד. מדי שנה משתתפים בהפנינג הזה כ-10,000 שוחים ושוחות בכל גיל, גם ילדים צעירים מאוד, משפחות שלמות, נכים, קשישים, כולם. ללא שמץ של תחרותיות. וכולם זוכים בסוף לשוקו ולחמנייה (חוץ מטבעונים ורגישים לחיטה. אולי פעם יחשבו גם עלינו.)
מי ששמע את ההרצאה שלי שנקראת “אנו באנו”, יודע שהמורשת המשפחתית שלי מעודדת להתחיל ולנסות דברים חדשים דווקא בגיל מבוגר. אז בהשראת הדורות הקודמים, שצלחו אתגרים הרבה יותר מורכבים מאלה שעומדים לפתחי, החלטתי לקפוץ למים.
התאמנתי, לא שכחתי כלום בבית, הכול היה נראה מצוין, מתוכנן בקפידה, הלך חלק… עד שבע בבוקר, כשעה לפני הצליחה. אז נזכרתי למעוד על מדרגה ונקעתי את הקרסול. מממ… מעניין, מישהו מנסה להגיד לי משהו? הרמתי את עצמי ממצב ממרח והתיישבתי. האזנתי היטב ולא שמעתי שום קול, אז אמרתי לעצמי (בלב): נו, לפעמים קצת קשה, יש מהמורות בדרך, אבל לא מוותרים! אפשר לדלג על רגל אחת ושחייה היא לא ריצה, במים לא כואב. הסכמתי עם עצמי והמשכתי על פי התכנית.
בין טבריה לחוף צמח זחלנו בנחש של מאות מכוניות. משם, בעזרתו האדיבה של אחד השוטרים, שפיקח על האירוע וריחם על אישה צולעת – צלחתי בניידת שחורה את הקילומטר שבין החניון לאוטובוס. אין על משטרת ישראל.
התהייה שלי לגבי: סנדלים או כפכפים? מה נועלים עד קו המים? – נענתה מול טור העולים לאוטובוס, שנראה כמו תור של ילדים למגלשה בלונה גל ז”ל. אנשים בבגדי ים, מַצוֹפים זרחניים בידיהם ויחפים. עלינו לחמש דקות של נסיעה וירדנו בכפר הנופש מעגן.
זהו. לסיכום אומר שהצלחתי לתמרן בין מאות השוחים וצלחתי די בקלות ובהנאה את הקילומטר וחצי שקוצץ מהצליחה העממית המקורית, שקוצץ מהצליחה התחרותית. אבל מספר הקילומטרים לא משנה, גם לא בכמה דקות עשיתי את זה, או כמה צפוף היה מסביבי. לא נזקקתי לשום סטופר ולא למחיאות כפיים, כי מד הסיפוק הראה: “המכל מלא”, עשיתי את זה, עמדתי באתגר שהצבתי לעצמי.
בשבילי, הסיפור המשפחתי הוא אפליקציה, יישומון. הסיפור רוצה להגיד לנו משהו, יכול לכוון אותנו ליעד, לעודד אותנו, לתמוך בנו, בחלומות שלנו, בהגשמת המשאלות שלנו. נכון שיש גם העברות בין דוריות של שריטות, הפרעות ומחלות; ובצדק רב חופרות מטפלות רגשיות, האוחזות בשיטות שונות, מגרדות ומשחזרות אירועים טראומטיים שעברו על הסבתות והסבים שלנו. אבל האם הן חושפות גם את תמצית הדנ”א שהצילה אותם ואותנו, את החבלים הפנימיים שבעזרתם שלפנו את עצמנו מהבור ועוד נשלוף?
נכון, לוקח זמן לפתח יישומון, זה עולה כסף, מצריך משאבי נפש. אבל אחרי שהוא נכתב ומתועד, מנוסח, ערוך ומסופר היטב – אפשר להיעזר בו לכל כך הרבה יישומים, לזמן בלתי מוגבל, למספר משתמשים אינסופי.
מאחלת שנה טובה ומבורכת, שנת בריאות ושגשוג, שנה מלאת חיים, יצירה ואהבה.
שנצלח בה כל אתגר בהצלחה, בשמחה ובהנאה.
