בכל פעם ששואלים אותי איך התחלתי לעסוק בכתיבת זיכרונות, אני מספרת על אבא שלי. אני בטוחה שלפני 40 שנה הוא לא העלה על דעתו שהעזרה שהושטתי לו כמפעילת מצלמת הווידאו, בתיעוד סיפורי הוותיקים, תתגלגל ברבות הימים לעיסוק המרכזי בחיי.
אבי מורי האהוב הלך לעולמו בו’ בתמוז תשפ”ב. לפני שבועיים ויומיים.
הוא אהב מאוד לשיר את המשפט האלמותי של רבי נחמן מברסלב, “כל העולם כולו…” והוא הוריש והשאיר לי מטען יקר ערך. בין היתר, למדתי ממנו כל מה שצריך כדי לכתוב, לערוך ולהפיק ביוגרפיות. ומה שאספתי בנוסף לשיעורי אבא – רק בונוס.
כמו אבא שלי, גם אותי מסקרנים מאוד הסיפורים מפעם. כמוהו, אני קופצת ראש לים הזיכרונות וצוללת בו בלי פחד. במעשיו, אבי לימד אותי שכדי לחיות במלוא הכוח בהווה, ליהנות ולהעריך את מה שיש, לפעמים צריך להחיות פיסות מהעבר, להתחבר לשורש.
מדי פעם אני נתקלת במי שנרתעים מההיסטוריה האישית-משפחתית שלהם, ועולה בי התהייה: מה עומד מאחורי האמירה “אני תמיד מסתכל קדימה, אין לי מה לחפש מאחור”?
לצערי יש אנשים שהסיפור המשפחתי מצמית אותם, שהמורשת המשפחתית סוגרת עליהם, שהמטען הגנטי וכל מה שספגו מההורים שספגו מהוריהם… מפיל עליהם מורא. שמא יכבול, שמא יכוון אותם למקומות שאליהם הם לא רוצים להגיע. זה לא חייב להיות סוד אפל מעברו של סבא רבא, מספיקה המחשבה שהבחירות והמהלכים של אלה שקדמו לי, שהביאו אותי לעולם, מטילים עליי צל מאיים, משפיעים עליי עד עכשיו.
ההחלטה שלא “לנבור” בהיסטוריה המשפחתית עשויה לנבוע מחוסר שביעות רצון, מאכזבה, אולי מהרצון להתנער ממסלול שניסו להתוות לי, מזיכרונות קשים, למרוד ולפרש בדרכי את סט הגנים שירשתי. החשש לגלות שאני חוזר על שגיאות העבר, נופל לאותם בורות, ש”נגזר עליי גורל” הטבוע בתוכי מיום היוולדי, ואין לי ממנו מנוס – מוביל להפניית גב להכרעות-עבר של אבותיי ואימותיי. ההנחה המוטעית היא: אם נתעלם – זה ייעלם, מה שלא יודעים – לא ישפיע על חופש המחשבה והתנועה שלנו היום.
יש החרדים מהעבר כמו מבור תחתיות אפל. שחושבים כי מוטב שלא לחטט ולא להתחקות אחר צעדיהם, שמא יקלעו למבוך ולא ימצאו את הדרך חזרה. בעיניהם זו תיבת פנדורה, וברגע שתיפתח – בהכרח תיגע בהם, תייסר אותם, תסיט מדרכם, תוסיף מכשולים, בריקאדות, תאיים על שלוות רוחם.
לדעתי, המורשת שלנו צרובה בנו בכל מקרה, גם ללא שום ידע ומודעות, אנחנו שרוטים בלאו הכי, התלמים כבר חרושים בתוכנו, מעידות וכישלונות הורינו כרויות בתוכנו. אבל זה לא הגורל שלנו, כי בידינו הבחירה. אם לא נחפור – כלומר לא נשאל, לא נתעניין, נעצום עיניים – לא נדע היכן בדיוק נמצאים הבורות, לא נדע להיזהר ולהישמר, לא נלמד ולא נפיק לקח. להביט בעבר לא אומר שצריך להיתקע בו. להיפך. להפוך בהיסטוריה המשפחתית מאוורר את האדמה המהודקת עליה אנחנו דורכים בהווה ומאפשר לזרוע ולשתול מחדש בעתיד. מידע הוא כוח ולא חולשה, אני מאמינה שחשוב לדעת, לזכור, לפקוח עיניים ולשקול חלופות. לפתוח מפות ולנווט על פי המצפן הפנימי.
נכון שלפעמים, כדי לפתוח את הספר המאובק הזה נדרשת תעוזה. אבל זה משתלם, כי כשמשהו נפתח יש מקום להכניס פנימה אורחים, רעיונות חדשים, וכמו שישראל אלירז כתב בכותרת הגאונית של ספרו ושל שירו, גם כתיבת ביוגרפיה היא “איך להיכנס לחדר ממנו לא יצאת מעולם”.
לחיות בהווה ולהישיר מבט קדימה, לא סותר התבוננות במראות מדי פעם, ואפילו מציל חיים.
***
מה משמעות כתיבת סיפורי חיים מבחינתכן?
האם הדחקה והשכחה משחררת את הבנאדם מהזיכרונות?
אשמח לקרוא תשובות אפשריות.
