עצם סמיכות הזמנים בין פסח לשני ימי הזיכרון וליום העצמאות מזמנת שאלות כמו: מהי הדרך שלנו לעצב את הזיכרון? איך נכון לציין ימי אבל לאומי? איך חוגגים בשמחה ובגאווה את קיומה ועצמאותה של מדינת ישראל לצד כאב ואבל? לא בכדי יש שמכנים את הימים הלאומיים “הימים הנוראיים הישראלים”.
כיוון שאנחנו קרובים מאוד לאירועים המדוברים, הסיפור הלאומי כרוך בסיפור הפרטי של כל אחת ואחד מאתנו. והאירוע מתגלגל, הוא עדיין מתרחש ונכתב. כי גם עכשיו, אחרי שקמנו מתוך ההפֵכה, ואנחנו עצמאים וריבוניים, אנחנו עדיין ממשיכים להילחם, לספוג אבדות – ולקום בכל פעם מחדש.
הרב יונתן זקס הבחין בין היסטוריה לזיכרון ואמר: “ההיסטוריה קרתה לאחרים, בעוד שהזיכרון הוא שלי, הסיפור שלי, עבר שהפנמתי והפך לחלק מזהותי.” ולמה הסיפור כל כך חשוב? הרב זקס ענה: “השאלות הגדולות — מי אנחנו? למה אנחנו כאן? מהי משימתנו? — נענות על הצד הטוב ביותר בדרך של סיפור, של עלילה, של נרטיב”.
את תהליך היצירה של הגדת התקומה של מזכרת בתיה, פתחנו ב”קול קורא” בנובמבר 2021. תושבים אחדים נענו לקריאה – כתבו את סיפוריהם והציעו מיצירות האמנות שלהם. סיפורים אחרים סופרו בעל פה לנבחרת מנצחת של עשרים מראיינות מתנדבות שגייסנו לעזרתנו. הן התגלו כמסורות ומוכשרות, ומיד לאחר סדנת הכנה לראיונות יצאו לדרך.
בין המראיינות למספרות ולמספרים נוצרו חיבורים מחממי לב ומרוממי נפש, לפעמים קשרים אישיים. ראינו איך גאוותו ושמחתו של המספר הפכו לגאוות המראיינת, כאבו של המספר עשוי לגעת וללוות את המראיינת הרבה אחרי הפגישה ביניהם.
במיזם שלנו נוכחנו בכוחו של סיפור. כי כשאדם פוגש את זולתו ופותח מולו את לבו – הוא שם בו את אמונו. ההקשבה, עיבוד הסיפור והעברתו הלאה – עונים על הצורך של המספר להישמע, להיות נוכח, לתרום משהו משלו. אבל לסיפור יש כוח־על להביא נחמה לשני הצדדים, המספר והמאזין, ואפילו לנו כקוראים.
בנוסף, קיימנו בספרייה סדנת כתיבה. מי שהצטרפו למיזם ביקשו להנכיח את הסיפור, להשמיע את קולם של ההורים, להנציח בני משפחה שאינם כאן אתנו, פיזית, להעביר לדור הבא את המורשת או לפחות פן אחד שלה. ואז התברר שהסיפור הכי אישי הוא הסיפור של כולנו, הוא הסיפור הישראלי.
זכינו לשמוע סיפורים עם שורש עמוק בישראל: במזכרת בתיה, בירושלים ובצפת ובמקומות נוספים. וגם סיפורים מקצות תבל, לפני שמספריהם הגיעו ארצה: גרמניה, פולין, צרפת, רומניה, עיראק, איטליה, הונגריה, אוזבקיסטן, אתיופיה, מרוקו, קפריסין, תימן, אלג’יר, לוב, תוניס, אוקראינה, ליטא, אוסטריה, בלגיה, טרנסילבניה, רוסיה וברזיל.
בעבר, ימי הזיכרון התמקדו בסבל ובעינויים, בהקרבה ובמורשת הקרב, בטראומה, בְּהַבְעָרַת וְבְּהַעֲבָרַת הפצע הלאה. בשנים האחרונות חל שינוי לעבר זיכרון מרפא. אנחנו לא מוחקים את מה שקרה, אלה חוזרים לרגעים בחיי היומיום, כי כשזוכרים את החיים – מושא הזיכרון חי, כאן, עכשיו, והוא מספר, יש לו משהו לומר על ההווה אבל אולי גם על העתיד, לא רק על העבר.
אוסף הסיפורים שלנו הפך לגוף אחד. אם הקריאה בו וההתבוננות ביצירות האמנות מעלות אצלכם סיפורים משלכם, הרי שהצלחנו ליצור רב שיח בין זיכרונות, זיכרון אקטיבי.
חוברת מעוצבת – בה מבחר סיפורים ויצירות אמנות של תושבי המושבה, עם קטעי הגות וספרות מהקאנון היהודי ומהזמר הישראלי – ששימשה אותנו בקבלת שבת תקומה. כמו כן, קראנו מתוכה ושרנו בהשקת המיזם, למחרת שבת תקומה.
אפשר לעיין בחוברת בפורמט דיגיטלי ולשתף את הקישור. bit.ly/tkumaMB
באתר טרסה לשיתוף זיכרונות – העלינו פרויקט ובו סיפורי התקומה שהמספרים אישרו לנו להעלות לאינטרנט. האתר מזמן לתושבי מזכרת בתיה להצטרף ולהוסיף סיפורי תקומה להגדה המשותפת. bit.ly/tkumamb
עמותת “70 פנים – יהדות שוויונית מזכרת בתיה” יזמה ומימנה את המיזם. הודות לחזון העמותה ולדבקות של חבריה בדרך עשיית הטוב, הם מצליחים להניע ולממש רעיונות יצירתיים במעגלים הולכים ומתרחבים. בהזדמנות זו אפשרה העמותה לעשרות תושבים לחבור יחד לתהליך קהילתי – יצירת פסיפס חי של סיפורים מלאי השראה.
