חסימות רגשיות

חסימות רגשיות

יש לך חומר לפתיחת חסימות רגשיות?

הסוגייה:
ביוגרפיה נטולת רגש דומה לעתים למטוס ללא כנפיים – נוסע, אבל לא ממריא.

במקרים מסוימים, המספרים, גיבורי הספר, משחזרים אירועי עבר ונופי ילדות בפירוט רב, בזכות זיכרון חד וצלול, אבל כל שאלה שלנו (המראיינים, העורכים) על רגשות – נתקלת בחומה, בבלוק. יש אנשים שקשה להם לבטא רגש, או שלא יודעים איך לבטא, מתי וכמה. מצב שכזה עלול לבלום את התפתחות הסיפור הכתוב ולהשאיר אותו שטוח וחסר צבע, ומכאן – להוביל לחוויית קריאה חיוורת. הרגשות הרוחשים מתחת לפני השטח ומתפרצים מעלה מדי פעם, הם אלה שמושכים את הקוראים אל הדף הכתוב, הם המחברים אותנו לנפשות הפועלות, גורמים לנו להמשיך לעקוב אחר רצף האותיות הקטנות, פסקה אחר פסקה. 

ככותבים-עורכים יש לנו אחריות כלפי הקוראים. המעורבות הרגשית שלהם בסיפור מתרחשת מתוך הקרבה למספרת או למספר, מתבססת על ההיכרות עם היבטים מסוימים בסיפור וחשיפת היבטים חדשים במהלך הקריאה. הקורא מגלה אכפתיות למספר ולסיפור, ובכתיבה נכונה אנחנו מאפשרים לפתח את האכפתיות לכדי הזדהות. 

כיוון שיש לנו אחריות ראשונית מול המספרים, ראשית, חשוב שנדע מה הסיבה למחסום. לדוגמה: טיפוסים מופנמים יתקשו לבטא רגש, יחסית לטיפוסים מוחצנים, ואוטוביוגרפיה של אדם מופנם תהיה שקטה וסולידית יותר, מטבעם של דברים. ואולי המספר שומר על עצמו מהצפה רגשית באמצעות הימנעות משיח רגשי אני לא מדברת כרגע על מי שעבר טראומה ומדחיק זיכרונות כואבים, כי חסימות רגשיות הן תופעה רווחת הרבה יותר. 

בהכללה, נשים מביעות יותר רגש מגברים. התפיסה לפיה רגישות מובילה או גולשת לרגשנות יתר מאפיינת יותר גברים, אבל יש גם נשים שנוטות לכך, וזה קשור לחינוך, למסרים גלויים וסמויים שהורים העבירו לבנות ולבנים. אני זוכרת שאחד מלקוחותיי השיב לי: “אני לא יודע איך הרגשתי”, ונראה מופתע שבכלל שאלתי. “מעולם לא שאלו אותי שאלות כאלה,” אמר בכנות.

זה עניין דורי ותרבותי. פעם הדגישו את העשייה והדחיקו את הרגש, העמידו את טובת הכלל-החברה-המדינה לפני טובת הפרט. לא היה מקובל לשים את עצמי ואת צרכיי ורגשותיי במרכז. וכך, אנשים למדו או התרגלו, מילדותם, להשאיר את השיח הרגשי ואת המבט פנימה לסוף הרשימה או להוציא אותם מחוץ לתחומי החשיבה-השיחה-הכתיבה. “תפסיק להתבכיין”, למשל, זו אמירה ביקורתית שמתחתיה מסתתרות ההנחה שאצלנו אין מקום להבעת רגשות. כן, החברה דרשה קשיחות ותועלתנות בעתות הישרדות ובתקופת מלחמה. בדורות הקודמים לא היה מקום להפגנת שמחה “מוגזמת”. אנשים רבים נעשו חסרי מודעות לרגשותיהם, אולי קהים לרגשותיהם של אחרים והמעיטו מאוד בשימוש במילים המביעות רגש. ככל שאוצר המילים הרגשי דל יותר, יתבטא המספר במנעד רגשי צר יותר, וההפך.

הזכרתי קודם את המספרים השומרים על עצמם מהצפה רגשית. באופן פרדוקסלי, דווקא ככל שנותנים שמות ומילים לרגשות, לומדים לשלוט טוב יותר בעליית מפלס כתוצאה מזיכרונות המעוררים קושי ותחושות לא נעימות. על פי מחקרים, כתיבה על חוויות מרגשות עשויה להשפיע לטובה על התחושה הכללית ועל מצב הרוח, בעוד שהניסיון לבלום מחשבות ולהדחיק רגשות דווקא מצריך מאמץ, שגובה מחיר מהגוף ומהמוח, מלחיץ וגורם להרגשה רעה. בקיצור, הנה עוד סיבה טובה לעודד את המספרות והמספרים שאנחנו מראיינים, לחצוב מתוכם רגשות – להמליל אותם ולכתוב דרכם.

המלצותיי:

בשיעור “ריאיון טוב” בקורס לכותבי ביוגרפיות, אני מדברת על כך שבזיכרון שלנו צרובות חוויות רגשיות חזקות. הן הבולטות ביותר, כיוון שהתרחשו בהקשר לאירועים חריגים שפרופ’ דניאל כהנמן מגדיר כ”שינויים, רגעים משמעותיים וסיומות”. תפקידנו, ככותבי סיפורי חיים, לעזור למספרים ולמספרות לסלול שבילים אל הזיכרון ולפרוץ דרך לחוויות הללו, השמורות בפנים. נוכל לעשות זאת באמצעים שונים, וכמה מהרעיונות שאציע כאן מופיעים בקורס בהרחבה, כולל רשימת שאלות מפורטת לריאיון אוטוביוגרפי. בחרו את הרעיונות הרלוונטיים לפרויקט שלכם:

התכוננו לריאיון, הכינו שאלות מותאמות, תפורות למידות המדויקות של מי שיושב מולכם. 

מקסמו את פוטנציאל העבודה עם תמונות מהאלבום, כדי לחבר את המספרים לצד הרגשי של הסיפור. רגש וגוף כרוכים זה בזה. בתמונה שבה נראית היציבה של אדם קרוב (או המרואיין עצמו בגיל צעיר יותר) – בדקו עם המרואיינים שלכם אילו רגשות הביע בפניו ובגופו. האם היה אדם זקוף ושופע ביטחון עצמי בדרך כלל או שפוף וחסר ביטחון, האם חייך או שמא לעתים קרובות הפגין אדישות וכעסנות וכו’. היעזרו בתמונות כדי לתאר תחושות פיזיות, לשחזר תנועות אופייניות, שפת גוף, הגוף לא משקר ומחוות הגוף מסגירות רגשות, גם אם לא מתארים את הרגש בשמו המפורש.

עשו שימוש מושכל בחפצים משמעותיים, במזכרות, במכתבים או ביומנים.

בקשו מהמספרים לכתוב מכתב לאחד מהוריהם, למשל, או לילדיהם. 

הציעו למספרים להתבונן במקרה שחוו, כאילו הוא מוקרן לפניהם כסרט והם השחקנים. שקפו להם מה שכבר תיארו, והמשיכו לשאול: תוכלי לנחש/לתאר מה הרגישה אותה ילדה, או נערה, בנקודת הזמן עליה דיברנו כעת? 

בחרו שיר, פתגם, פסוק או קטע ספרותי אחר, ושאלו את המרואיינים אם הציטוט מדבר אליהם, אם הוא דומה למה שקרה להם. למה כן ולמה לא?

במקרים אחדים, עלינו כותבי הביוגרפיה מוטלת המשימה לפתח סיטואציה על בסיס סיפור קצר ששמענו. כשהשפה הרגשית של המספרים דלה, נציע רפרטואר רחב יותר ונבנה קומה כתובה גדולה יותר, על גבי בסיס תיעוד צר. הכינו את המרואיינים שלכם לקראת הקריאה, בקשו מהם לדייק את התיאור שפיתחנו. קחו בחשבון אפשרויות תגובה שונות, החל מהתרגשות גדולה והוקרת תודה ועד התנגדות ודחיית התוספת מכל וכול. הקומה הכתובה עשויה להשתנות בעקבות תגובות המספרים, קבלו כל שינוי שתתבקשו לו ברצון ובברכה.

לסיכום, ביוגרפיות במהותן, ביסודן, הן מסע מעורר רגש. כשאנשים מספרים את זיכרונותיו, גם הקשוחים ביותר יביעו רגש לפחות בסיפורים אחדים. לחזור הביתה זה עסק רגשי, יחד עם זאת, לא מדובר בדרך כלל על ז’אנר שעוסק בתהליכים הנפשיים שהדמויות עוברות. ולפעמים, צריך פשוט להרפות. לקבל ולכבד גם מקרים שבהם אדם לא רוצה לספר, לא יכול לספר. וזה מי שהוא. ביוגרפיות עשויות להיות מעניינות מאוד, מלמדות, כתובות היטב, גם אם לא סוחפות ברגשות עזים. 

 

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נוצר באמצעות מערכת הקורסים של
 
סקולילנד