זיכרון בגוף ראשון
ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה 2021, נפגשנו שלושים ומשהו בני משפחה ל״זיכרון בגוף ראשון״.
מה זה זיכרון בגוף ראשון?
בפשט – לקרוא בקול רם עדות של בת משפחה, כמו שהיא סיפרה אותה, בגוף ראשון.
קצת יותר פנימה, לעומק – מתברר שהקול מנכיח את הסיפור באוזניים, ואז הזיכרון מתעורר לחיים. הזיכרון של אלה שהיו פעם כאן, לפנינו. כשקראנו בשמותיהם, כאילו שמענו אותם מדברים, ראינו אותם חולמים, כואבים, פועלים, חיים.
סבי טוביה עלה ארצה ארבע שנים לפני פרוץ המלחמה. נודע לו מה עבר על משפחתו רק כשנפגש עם אחותו הצעירה, אטקה, בשנת 1946. בעדות שהיא השאירה לנו, היא מתארת את מקומה במשפחה, מספרת על הוריה ואחיה לפני המלחמה ובזמן המלחמה. אטקה הייתה רק בת 13 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. במשך חמש שנות המלחמה היא ברחה מכפר לכפר באוקראינה והתחזתה לנערה נוצרייה יתומה.
התחלקנו ביננו בקריאה (מי שרצה כמובן), קראנו בנחת ובהטעמה. הרגשתי שהקוראים התכוננו היטב, כיבדו כל מילה. אחרי הקריאה, מי שרצה הגיב על העדות ושיתף מזיכרונותיו. צחקנו ומחינו דמעות לסירוגין.
האמת שלא יצאתי לדרך הזו לשם מצווה או עבודת קודש. ברור שחשבתי על המשפחה וקיוויתי שנחווה את זה ביחד, אבל השקעתי עבודה רבה בהכנה של העדות לקריאה, כי הרגשתי צורך עמוק לעשות את זה. בשבילי. להתקרב לסיפור, לשקוע בו, בכל פרטיו, עד כמה שיכולתי. גם חשבתי – הלוואי שאוכל ליצור גשר בינו לבין ילדיי. העדות של דודה אטקה היא קצה החוט שלנו לעולם שלם שאבד בתהות הנשייה.
ההיענות מצד שלושים ומשהו בני משפחה, הבעת התודה מצד מי שהשתתף וההסכמה הגורפת שזה היה מפגש משפחתי מרגש וחשוב – רק חיזקו את התחושה שלי, שההקשבה לדור ששרד והנכחת הזיכרון בעזרת הדור השני – שניהם מחובתו של הדור השלישי.
אם העדות נגעה בנו, אם הסיפור ריתק אותנו, אם יום השואה הבינלאומי לא עבר לידנו מבלי שנרגיש, אם דיברנו על מה שחווינו יחד, אם כל מי שהצטרף למשפחה שלנו מתוקף נישואיו התחבר ונזכר בסיפור המשפחתי שלו או שלה, אם שעתיים חלפו ביעף, אם כולם נשארו קשובים, עד הסוף, ולא רצינו להיפרד – זו כנראה הייתה פגישה עם ערך.
במלאות 50 שנה למותו של סבא שלי, הלוואי שהצלחנו להגשים ולו מעט מצוואתם – שלו ושל אחותו הגיבורה-השורדת – שקיוו שצאצאיהם ישמרו על קשר. הלוואי שכמו שאמרה חיה, בתה, הם יושבים שם איפשהו וגאים בנו.
