לפני כמה חודשים הצטרפתי למיזם שגרירי זיכרון של עמותת “בגוף ראשון“, שהקים דודי רונן בעקבות רעיון של הבת שלו (שמתם לב איך פעמים רבות הדור הצעיר מציף צורך וההורים ממנפים את הרעיון למיזם משפחתי, קהילתי ובמקרה הזה – בסדר גודל רחב בהרבה?). מאות אנשים ברחבי הארץ כבר עברו את הקורס ובוגריו משגררים את זיכרון השואה, מספרים את סיפוריהם של שורדים ושל חסידי אומות העולם. כעת, מספר קבוצות לומדות את עקרונות הסיפור בגוף ראשון במקביל, במקומות שונים בארץ.
אנחנו לומדים לספר את הסיפור, כי כמו במרוץ שליחים, עלינו למסור אותו, להמשיך להנכיח אותו בגוף ראשון. הקורס שלנו יסתיים בקרוב וגם אנחנו נעמוד מול תלמידים, חיילים, סטודנטים, קהילות, כל מי שירצה להאזין, ונעשה את זה בהתנדבות ומכל הלב.
מהלך המסירה בגוף ראשון טבעי עבורי. בעשרים השנים האחרונות אני עורכת עדויות וכתבי יד, מראיינת אנשים שנמצאים במערכה השלישית של חייהם (מושג ששמעתי מג’יין פונדה בריאיון לג’וליה דרייפוס, בפודקאסט הנפלא “Wiser than Me”). הם מספרים לי את סיפורם ואני “מושיבה” אותו עבורם על הכתב, בגוף ראשון כמובן. אין זה הסיפור שלי, אלה החוויות, הפרשנויות והרגשות שלהם. כשאני מעבדת את הסיפורים, אני כמו נכנסת לנעליהם, מתבוננת על העולם דרך עיניהם.
במקרה של “שגרירי זיכרון בגוף ראשון”, בחרתי לספר את העדות של דודה של אבא שלי. העדות נמסרה לקרן שפילברג ואני משתדלת מאוד להיות נאמנה לתוכן הדברים, לרוחם, למסר, לתפיסת העולם שלה. ככל שאני חוזרת וקוראת את העדות שלה ועורכת אותה, אני מבחינה יותר ויותר ברעיונות שהדגישה. התֶמָה המרכזית חוזרת ועולה שוב ושוב בסיפור שלה באופן מפורש וגם באופן מובלע בין השורות.
אני מרגישה את הכוח הגלום בסיפור, גם בזכות מסירת עדותה של אישה אחרת. זכיתי לשמוע את העדות מפי אותה שורדת וכתבתי את סיפור חייה. היא הלכה לעולמה לפני כשנה בגיל 97, ועכשיו אני שומעת את סיפורה מפי חברתי. זו חוויה מדהימה, כי אני מרגישה שהסיפור של השגרירה מחיה את השורדת במובן מסוים. נכון שזו לא היא שעומדת לפנינו, נכון שאפשר לצפות בעדותה המצולמת, אבל בביצוע המחודש שלו – זה אותו סיפור, והוא חי ונושם בזכות העמידה מול קהל. הסיפור עובר אליי, אלה המילים וזו המנגינה. החוויה עוצמתית ומרגשת. משמח אותי לדעת שהעדויות שאנחנו לומדים להגיש – יישארו, יעברו הלאה לעוד הרבה אנשים.
המיזם “שגרירי זיכרון בגוף ראשון” מצטרף לשורה של מיזמי תיעוד וזיכרון יצירתיים שמתפתחים בשנים האחרונות, ומטרתם הבניית זיכרון השואה לדורות הבאים. המשימה של הדור שלנו מחייבת אותנו לחזור על הזיכרון, לחדש אותו, להעביר אותו דרך ליבנו, קולנו, ליצור זיכרון משלנו.
אם בתנועת “הרבעון הרביעי” אנחנו מסתכלים קדימה, יוצרים את הסיפור הישראלי המשותף שנבנה כאן ביחד ודואגים לכינונה של מנהיגות צופת פני עתיד; הרי ש”בגוף ראשון” אנחנו חוזרים לעבר היהודי בגלות, למסורות קדומות, למורשת, עליה אנחנו בונים את ההווה ובלעדיה אין לנו עתיד.
הרב ד”ר יונתן זקס אמר: “היסטוריה היא התשובה לשאלה ‘מה היה’. זיכרון הוא התשובה לשאלה ‘מי אני’.. כשאנו מספרים את סיפורו של עמנו, אנו שבים ומחיים את זהותנו. בזכותו יש לנו הקשר המאפשר לנו להבין מי אנחנו בהווה, ומה עלינו לעשות כדי להנחיל זהות זו לדורות העתיד” (מתוך “רעיונות משני חיים”, הוצאת מגיד-קורן, עמוד 237).
במהלך הקורס אנחנו שומעים קטעים-קטעים מעדויות של מי שעברו תופת, גטאות ומחנות ושרדו גיהינום, אנחנו שומעים סיפורים על בריחה, על הסתתרות, על הישרדות בזהות בדויה (כזה הוא הסיפור של דודה רבתא שלי, שעברה ממקום למקום ועבדה בבתים של אוקראינים). אנחנו שומעים גם סיפורים של ילדים קטנים שלא היו מודעים לכל נוראות התקופה בזמן המלחמה. זהו מנעד רחב של סיפורי תקומה, ומכל אחד מהם יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד, ולכל אחד מהם יש מקום בעולם.
ההישרדות של הדמויות אותן אנחנו מייצגים היא ההצלה שלנו, כולנו. עכשיו אנחנו צריכים לדאוג להצלת הסיפורים, שלא ימותו יחד עם השורדים עצמם. זו אחת ממשימות הדור שלנו – להחיות את הסיפור היהודי, לתקף אותו ולהעבירו הלאה בדרך הטובה ביותר.
לדעתי, אנחנו חייבים לספר את ההיסטוריה דרך הסיפורים האנושיים ה”קטנים”, באמצעות דוגמאות ספציפיות. לתאר את הדילמות שבהן נתקל הרופא היהודי במחנה וסטרבורק בהולנד, לפרט מה קרה לנערה שאחותה נתנה לה את המעיל החדש שלה רגע לפני שהיא ברחה מהבית, לספר מה עשה הנער מיד אחרי שחברו הפולני, החבר הכי טוב שלו, הסגיר אותו לגרמנים, עלינו לתאר איך שרד הילד שברח שוב ושוב וניצל פעם אחר פעם ונשאר נאמן לאמונה היהודית עליה גדל בבית הוריו. אלה הדברים שאנחנו צריכים לקחת מההיסטוריה.
אין פה חידוש גדול, זו המצאה יהודית עתיקת יומין. כבר אלפי שנים יהודים מספרים ביציאת מצרים בגוף ראשון, כאילו הם עצמם יצאו ממצרים. “וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ… קֹלֵנוּ… עָנְיֵנוּ… עֲמָלֵנוּ… וַיּוֹצִאֵנוּ… וַיְבִאֵנוּ… וַיִּתֶּן לָנוּ…” כך לימדו אותנו חכמינו לספר את ההיסטוריה ולהעבירה מדור לדור. כסיפור. בגוף ראשון, נוכח, כאילו הייתי שם בעצמי, כאילו הוא מתרחש עכשיו.
מומלצים לקריאה:
שרה אוסצקי-לזר, “האמנם קץ השואה?”
אבי רט, “הפטנט היהודי לאלצהיימר”.
מירן ליונה גונסאלס, “היסטוריה שבעל פה: חקר זהויות באמצעות סיפורי חיים”.
נפלא ומרגש, תודה
תודה רבה, דודי!
מצדיעה למפעל המרשים שהקמת. מרגישה שקיבלתי ממך, ממירי שחם ומאסתי זקהיים כלים יעילים ורגישים שיעזרו לי להגיש את הסיפור.
אילת, כתבת נפלא. המסר עובר חד, ברור ומרגש
תודה, נעמי יקרה,
אני שמחה מאוד שהזדמן לי להכיר אותך ואת שאר החברים והחברות בקבוצה, נבחרת של שגרירים.