קיץ, חופשה, טיולים, הרבה מאוד אנשים שוברים שגרה, יוצאים מגבולות ביתם, מאזורי מגוריהם, מארצם, ומשוטטים בתוך תרבויות, שפות וטעמים אחרים, מחשבים ארוחות ולילות במטבעות זרים ומארחים בארנקיהם שטרות עם דיוקנאות לא מוכרים. לפעמים זו הזדמנות לפגוש סיפורי חיים מעולמות רחוקים או לפחות להציץ לתוך אורח חיים אחר. הבעיה היא שבדרך כלל בין התייר לבין חיי היומיום של המקומיים עומד מסך. לפני המסך מתקיימת הצגת תכלית. מאחורי המסך, שנבקע לפעמים לכדי חרך – נמצאים החיים האמיתיים.
יצאנו לכמה ימים מדלת הבית וקפצנו לשכנים היחידים השמחים לקראנו. הם מבינים קצת עברית, מנגנים על הרגש הישראלי. הם מכירים אותנו וידעים שאנחנו מפונקים, גחמנים, מעצבנים, רועשים מדי, דביקים מדי, ונדיבים פתאום. מצחיקים, חבריים, הכי אחי, מסתחבקים ואז מתנשאים. וחוזר חלילה. מה אנחנו יודעים על המארחים?
ראשית ברור שלמארחים מסורת ארוכת דורות של הכנסת אורחים ובו זמנית הם בעלי אינטרס כלכלי ולוטשים עיניים לארנק הישראלי. אף פעם לא ברור אם הם מחייכים בחביבות או שהחיוך רומז : אני מחכה שתשלם ותלך. מחול זהיר של קרבה ודחייה, כמו בין בני דודים שגדלו בבתים סמוכים, אבל שונים מאוד, והתפתחו אחרת. אבל מה באמת אנחנו יודעים עליהם, על תושבי מזרח סיני?
בסיני החברה השלטת היא בדואית, מוסלמית מסורתית, הפרהסיה גברית. הנשים במרחב הציבורי הן התיירות. נדיר לפגוש נשים מקומיות. הגברים המקומיים נוהגים, מוכרים בחנויות הטיילת ובסופרמרקט, הם גננים, מנקים, יושבים ליד הכספומט ומציעים להמיר מטבעות, משיטים סירות, שוטרים, חדרנים, מלצרים, טבחים, משכירי ציוד, מדריכי צלילה, מדריכי טיולים, רוכבים על סוסים ועל גמלים, מתבטלים ברחובות. הנשים ברובן מסתופפות בבתיהן. בלתי נראות לעין התייר.
סיטואציה שבה הצרכן קונה ישירות מהיצרן נדירה מאוד בדהב, והיא שמורה למי שנמצא בתחתית הסולם החברתי. הנשים הספורות היוצאות למרחב הציבורי מוכרות צמידים שהכינו מחוטי רקמה ומחרוזות. תמיד עטויות בחיג’אב לפעמים גם רעלה. אבל על פי רוב הן לא ימכרו בעצמן, אלא ישלחו את ילדיהן לרחוב עם צרור צמידים, לקושש לקוחות.
שלושה קילומטרים מהמלון שבו התאכסנו בדהב (טרופיטל) שוכן החור הכחול, The blue hole. האתר המפתה, שבעבר גבה קורבנות, שבה את ליבי. מבחוץ – ערב רב של בלגן מאורגן. בני כל הדתות, הלאומים, היבשות. משנרקלים בסנדלים, צוללים חופשיים בסנפירים ארוכים מאוד, צוללנים עם מכלי חמצן חמושים במצלמות משוכללות… והדגים ממשיכים בחייהם ומספקים את ההצגה המאפשרת את ההצגה האנושית. מבנה השונית האנכי, המעוגל, העצום – יוצר את הבמה המרהיבה בעולם. עין החור הביטה בי במבט משפד ומצועף, הייתי מוקסמת מכדי להיבהל, כי קיר האלמוגים מתפקע משפע דגה בכל צבע וצורה, תנועת להקות ענק מסונכרנת, מדויקת, מתוזמרת, ובין לבין מופעי יחיד מפעימים. הכחול-כחול הזה, העמוק ונטול הקרקעית, משרה שלווה מתוחה, חלל מבטיח ומסוכן.
בשבע השעות שבילינו בשתי שמורות הטבע (החור הכחול וראס אבו גלום) ובלגונה הכחולה – הוביל אותנו בחור צעיר בשם מוסטפא. בבוקר הוא קיבל לידיו קבוצה של 22 ישראלים שנאספו במקרה לאותו מקום באותו זמן, עדר חסר מנהיג ורסן בסיטואציה שלוחת רסן של חופשה מכאוס מדינתי, מצרות אישיות ומלחץ חיי היומיום. מוסטפא, אני מנחשת, בן 27. מנוסה מאוד, נבון, ברורה לו האחריות המוטלת על כתפיו והוא נושא אותה בשילוב מופלא של קלילות ורצינות. נמצא בכל מקום, נגיש לכל מי שזקוק לעזרה, לכל שואל, לפתרון בעיות, מלטף ראשם של ילדים, משחק עם הנערים, מחלץ בסבלנות רוכסן תקוע בגב בגד הים של אימא חד הורית. עיניו רכות. מצויד בתיק גב של נייקי וצמד סנפירים שמשמשים אותו מעט מאוד. רק כשהחול לוהט מכדי לעמוד עליו לאורך זמן. לרוב מתרוצץ יחף על אבנים, על אדמת המדבר הצורבת, אולי מרחף מעליה. הוא ותלתליו הקטנים הקפיציים נמצאים בכמה מקומות בו זמנית. כדבורה עמלנית הוא מוודא שכולנו מרוצים, נינוחים, והוא יודע לפנות לנציג הנכון מכל קבוצה בתוך הערב-רב הישראלי שנחת על ראשו כמו באמצע חפלה מזרחית.
לישראלים יש דרישות ולבדואים שליטי הדרך, מפעילי הטנדרים והסירות, יש את הסדר המשפחתי והחברתי שלהם. מוסטפא מתווך בין הצדדים, מסביר, משלם למי שצריך, מתפעל את האירוע בשקט, מגשר. חיוכו לבן, שיניו מעידות על מודעות לבריאות גופו, בשונה מבני גילו בני המדבר, ששיניהם חומות מעישון, ממשקאות ממותקים ומהזנחה. חי בשלום עם עצמו, מודע לכוחות הפועלים מסביבו, נע ביניהם במיומנות נדירה ובחן.
דרגת המסחור בדהב בינונית, כלומר רשתות המזון והבזבוז האמריקאיות עדיין לא השתלטו עליה, אבל תעשיות הקיטש מהמזרח והפלסטיק מהמערב קנו להן אחיזה במרחב הטבע הפראי. במדבר, בחוף ובים מתעופפות שקיות, בקבוקים, אריזות חטיפים ופחיות בכמויות מסחריות (אגב, אצלנו בארץ קיימת בעיה דומה). מעניין לאן מובילים את הררי הזבל שהמערב מביא איתו או שדורש שיביאו עבורו אל פיסת גן העדן הבתולית-לשעבר שעל שפת מפרץ אילת?
בני רצה לקנות פריט לבוש או תכשיט אותנטי, לחוות דרכם את התרבות המקורית של המקומיים. אבל זו משאלה לא רלוונטית כי התיירות (כמעט בכל מקום בעולם) יוצרת תרבות לא אמיתית, מזויפת, הצגה מבוימת. למרבה האירוניה, ההצגה נועדה עבורנו, התיירים. מה לעשות שהתייר הספציפי הזה מתעקש על מאחורי הקלעים, ובכל חנויות הבגדים בשוק התיירותי, בטיילת של דהב, מוצגים אותם בגדים מהמזרח עם אותם הדפסים של פילים, או של פסים, אותם פרחים בצבעים עזים? ״בסיני אין פילים,״ הוא אומר. ואנחנו לא מוצאים, על אף חולצה אין הדפס גמלים, דקלים, דגים או פרמידות. ״אני במצרים? תראו לי משהו מצרי״.
בדרך כלל כשמדובר על מוצר אותנטי, הוא כזה שנעשה בחומרים מקומיים על ידי ילידי המקום, לשימושם הפנימי, מוצר שלא מיועד מלכתחילה למטרת רווח לקהל חיצוני. הבדואים המסורתיים לובשים גלביות לבנות או חומות, שלא מוצגות לראווה בחנויות התיירותיות בטיילת; והמקומיים הצעירים בעצמם לובשים את חולצות הפילים, מה שבכל זאת מקשר בין ההדפסים למקום והופך אותם ל״אופנת סיני״. התייר הצעיר מסרב. המוכר מדפדף בין הקולבים ומצביע על מכנסי שרוול ורודים עם רקמה, שאותן פועלות דחק מהודו או מסין תפרו, וממציא סיפור על רקמה בדואית. מוכר אחר בטיילת מראה לנו את התפרים בבגדים התלויים על הקולבים, כדי להוכיח שהוא לא מתפשר על איכות, לדבריו המתפרה בקהיר והבדים איכותיים.
המוכרים יודעים שמי שמחפש אותנטיות, מבקש מזכרת שלא יוכל למצוא בחנות ליד ביתו, ורוצה את הסיפור שמאחורי המוצר. מוכר התכשיטים עונה לנו באדישות שהוא מייצר את התכשיטים בעצמו. כלי המלאכה נמצאים שם, הוא מתיישב לידם והקונה משתכנע. (פסט פורוורד: הטבעת האותנטית נשברה תוך יומיים. התברר שהיא עשויה מחומר מזויף כלשהו).
הפריט המסורתי שבכל זאת מאפיין את המקומיים ושהרבה ישראלים, בעיקר צעירים, קונים וחובשים – הוא הכאפייה. כאפיות בשחור, באדום, קשורות ומסובבות כמקובל בין הבדואים, על ראשי נערים יהודיים, ישראלים, מתוך רצון להתקרב, להתמזג לרגע, להרגיש מקומי. סנדלי שורש, חולצת גלופה מסוף מסלול עם כיתוב בעברית וציור מקושקש, ועל הראש – כאפייה.
הילד מבקש לאכול אוכל מצרי, אוכל בדואי, לנסות (במגבלות הטבעונות) את הטעמים של דהב. אבל גם האוכל תיירי ברובו, פסטה ופיצה, אורז, צ’יפס. מזל שבארוחת הבוקר מוגש פול (יבש) מבושל והפיתות דקות ושונות מאלה שאנחנו מכירים.
ומה עם הצלילים? השפה? המוזיקה? תמיד אפשר להביא רמקול נייד מחובר לספוטיפיי להשמיע את שלי בפול ווליום, בכל מקום שאליו אני מגיעה, אפילו כתיירת. כמו במחנה קיץ, כשכל קבוצה צורחת את המורלים שלה ומעודדת את עצמה להמשיך לבטא את הייחודיות שלה. לחלופין, אפשר להיפתח למוזיקה שמתנגנת ברדיו או בפלייליסט של נהג המוניות. בין אם זו מוזיקת פופ בערבית ובין אם הוא מאזין לפסוקי קוראן וזו החוויה האותנטית באותו רגע.
כדי להבחין במה שטבעי למקום, להצליח להבקיע אל מאחורי הסינטטי, ולמצוא את האמיתי שמאחורי הממוסחר – צריך להכיר יותר לעומק, למצוא מתווכים. זו תחושתי.
ומה אתכם? מתי הצלחתם להבקיע את המסך התיירותי ולגעת בסיפור החיים של המארחים?
סיני מוגשת על מחבת חם, על סאג’ לוהט. על מה מוגש המקום אליו אתם נסעתם בחופשה?
