את זנב השנה היוצאת אוחז ראש השנה החדשה. המסע ממשיך מתחנת הקצה לעבר מחוזות של התחלות חדשות, בדומה לטבעו המתמשך של הקיום האנושי ולסיפורים המחברים אותנו על פני דורות.
אם נשהה לרגע בנקודת הפרידה, נשים לב שהביוגרפיות עוסקות בין היתר בסופים מסוגים שונים.
סלבדור דאלי אמר שהוא חש שהמוות אופף אותו. זו לא הייתה אמירה של אדם חולה או נוטה למות, כך הוא חי את חייו. אולי מותה של אימו, בנעוריו, גרם לאובססיביות ביחס לרעיון המוות. הוא העיד על עצמו כמי שמנצל כל דקה מזמנו מתוך תודעת סופיות החיים.
צילו של המוות גורם לנו להביט אחרת על חיינו, לאחור וגם קדימה. תודעת הסוף משפיעה עלינו בדרכים שונות. היא עשוי לעורר מוטיבציה למצוא את הייעוד ולפעול להגשימו והיא עלולה לאיים ולשתק?
מה מקומו של הסוף, המוות, בסיפור החיים? באילו אופנים מביעים המרואיינים את יחסם למוות? באופן ישיר? באופן מובלע, סמוי וסמלי?
איך דווקא פרידות ואובדנים (מתקופות בחיים, ממקומות, מיכולות פיזיות וקוגניטיביות, מאנשים), מסייעים לאנשים לפתוח דף חדש, להיפתח לעולמות תוכן ורגש נוספים?
ניתן לראות בעצם כתיבת הזיכרונות דרך לסגור פרק או להכיר בהתקרבות לסוף המסע, לנקודת הסיום הבלתי נמנעת של החיים. ולפעמים אנשים נמנעים מכתיבת זיכרונותיהם מתוך אמונה שמא סיכום חייהם הוא בבחינת התגרות בגורל ולכן עלול לקרב את מותם. עם זאת, ככל שאנשים הופכים מודעים יותר למותם, הם עשויים לחוות תחושת דחיפות מוגברת לניצול הזמן שלהם.
בשבוע שעבר פגשתי את יוסי, שמרגיש כמי שניצל מתאונת דרכים. לפני כשלושה חודשים, חצתה מכונית את הצומת במהירות באור אדום ושפשפה את מכוניתו של יוסי, שעבר בצומת בירוק. מראת הצד התנתקה ממכוניתו, עפה והתנפצה, אך בדרך נס המכונית עצמה נותרה שלמה והוא הרגיש שקיבל את חייו במתנה. בעקבות האירוע המטלטל, הוא התחיל לכתוב את סיפור חייו במחברת עם כריכה קשה, אותה קנה לצורך העניין.
פעולת כתיבת ספר זיכרונות מאלצת את הכותבים להתעמת עם מה שיקרה לאחר שתיעוד חייהם יראה אור, מבחינת האופן שבו אחרים יתפסו את סיפורם. מה שעלו להרתיע מלהיכנס לתהליך מלכתחילה. עבור אנשים מסוימים, הרעיון שהסיפור שלהם ימשיך להתקיים אחרי שהם ייעלמו מעורר אי נוחות ואפילו חרדה. אחרים מוצאים יתרונות טיפוליים רבי ערך בכתיבת זיכרונותיהם. עבורם, התהליך יכול לפתוח חלונות להבנת חוויות החיים שלהם, באמצעותו הם חולקים חוכמה עם הדורות הבאים, ומוצאים תחושה של השלמה ושל הורשה.
יש אנשים שמאמינים שמיד אחרי הסוף מחכה התחלה חדשה, הם עשויים לראות בכתיבה אוטוביוגרפית תחנה נוספת במסע הרוחני שלהם. לעומתם, אנשים שמאמינים שחיים פעם אחת, ודאי ידגישו את הפקת המרב והמיטב מהכאן והעכשיו. והכתיבה שלהם תתייחס אולי לתרומה של מערכות היחסים שלהם ותובנותיהם לנרטיב האנושי הקולקטיבי. נקודות המבט והנושאים שכל אחד בוחר לחקור בעזרת הכתיבה עשויים להיות שונים ובין היתר מושפעים מהשקפתו על סוף והתחלה.
על סִפָּהּ של שנה חדשה, אאחל:
שנדע לגשת למלאכת הכתיבה ועריכת הביוגרפיות בחוכמה ובחמלה, מתוך הכרה בכך שכל סיפור חיים הוא ייחודי ושהאנשים שמאחורי הסיפורים מתמודדים באומץ עם האתגרים שעמדו בפניהם, עם הניצחונות ועם הטעויות שלהם. כל אחד מאלה ודאי השפיע גם על חייהם של אחרים.
שנזכור לכבד את מורשתם של אחרים, כדי שסיפוריהם יעברו לדורות הבאים בצורה מדויקת ואותנטית.
שנחוש ושנביע אמפתיה למורכבות פרקי החיים האחרונים, שנוקיר את רגעי ההרהור, הסגירה שמגיעים איתם.
שנחגוג התחלות חדשות שעולות מכל סיפור חיים. שנכיר בחוסן ובצמיחה שאנשים חווים כשהם יוצאים למסעות חדשים בחייהם, כולל מסע הכתיבה.
שנדע להעריך את היופי שבסיפורים. שנשים לב לפרטים, שנעבוד בקפדנות וביסודיות, ושנבטיח שהפרטים העדינים של כל ביוגרפיה ייקלטו תוך שמירה על הניואנסים שהופכים כל סיפור למרתק ולמיוחד.
שהביוגרפיות שיוצאות תחת ידינו תשמשנה מקור השראה עבור הקוראים, חיבור בין דורות ותרבויות, ושיזכירו לכולנו את החוויה האנושית המשותפת, החורגת מהזמן והמקום.
שהעיסוק בתחום יעשיר אותנו, יאפשר לנו צמיחה מתמדת, תחושת המשכיות, הגשמה, שמחה ומטרה.
שנה טובה!
