״שבוע תקומה״ מותח קו בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה ויום העצמאות. גם זה סוג של שביל ישראל, רק שהפעם מדם אל דם. שבוע של זיכרון צורב מעורב בזקיפות קומה ובתחושת שליחות.
באופן יחסי, אולי נכתבים בישראל יותר ספרי זיכרון מאשר במקומות אחרים בעולם. לצערנו הרב, הנסיבות מזמנות לנו כתיבה ביוגרפית להנצחת משפחות שנספו בשואה, קהילות ישראל שנכחדו ולהנצחת חללי צה״ל וחללי הפיגועים, כל זאת מעבר לנסיבות טבעיות.
כמספר הכותבות – מספר הדרכים לכתוב ספר זיכרון. אם לא יותר.
שאלות כמו איך לאזן בין מלל לתמונות, מה שיקולי הבחירה במבנה כרונולוגי לעומת מבנה אקלקטי או נושאי – מעסיקות אותנו בכל סוגי הביוגרפיה. אם כך, מהי ההתלבטות המייחדת את ספרי הזיכרון? אני מנסה לנסח אותה בעדינות. מהו ספר זיכרון – הולוגרמה או מכתב פרידה? בתשובה לשאלה נוכל למצוא רצף של ספרים הנעים בין שני הקצוות. בקצה האחד של הסקאלה, הספר יפרוש את מסכת חייו של גיבור הספר. בקצה האחר, ידגיש הספר את ה״אינו״, את החלל, את חסרונה של הדמות שכבר לא אתנו, תקופת חייה האחרונה או נסיבות מותה. בין שתי הנקודות קיים מנעד רחב ומעניין.
בספרי זיכרון שבהם המוות מולך והנושא הוא פרידה, גיבורי הספר האמיתיים הם הכותבים, המספרים על התקופה שלאחר מות אהובתם. הם נזכרים בחוויותיהם המשותפות במשקפי הגעגוע ושכול. הספר עונה על השאלה מה קרה להם לאחר שאותה דמות יקרה הלכה מהם ועד כמה נותרו חסרים ועצובים. ספרים כאלה צבועים בצבעי יתמותם. מטרתם לפתוח ערוץ לעיבוד האבל, שסתום לרגשות עזים שעולים ומציפים לאחר האובדן. אלה ספרים שעשויים להתעלם משאלות כמו: מי הייתה אותה דמות שאיננה עוד? וגם אם הם מצליחים להמחיש את הקשר בין הכותבים לאדם שהלך לעולמו, עדיין לא נוצרת התקשרות בין הקורא לבין הדמות שהספר נכתב לזכרה. במרבית המקרים הקוראים מרגישים את צערו של הכותבים, אולם הקווים לדמות הנעדרת מחייהם לוקים בחסר. הקריאה יוצרת אמפטיה עם הכותבים, עם כאבם, אולם ללא היכרות עמוקה עם הדמות החסרה, יתקשו הקוראים להזדהות עם העצב ולחוש את הגעגוע ואת הכמיהה שהם חווים.
באופן פרדוקסלי לכאורה, סיכוייהם של ספרי זיכרון שבהם נחגגים החיים, לעורר בקוראים צער ותחושת החמצה, גדולים יותר. בהשוואה לספרי זיכרון שהתמה שלהם – מתחילתם ועד סופם – היא סופיות ופרידה.
ככל שספר זיכרון נוטה לספר על חוויות החיים וככל שהוא שופע אירועים, פעולות התנהגות וקשרים – הקוראים יתחברו לדמות, יחושו בחסרונה, הזיכרונות יצופו או תחושת ההחמצה והצער שלא זכו להכירה. ספר המקדיש את הבמה לדמות אחת – מלווה אותה לאורך חייה, מאיר את ייחודיותה. הקוראים לומדים להבין מי הייתה, במה עסקה, איך בא לידי ביטוי אופייה והאווירה שיצרה סביבה. איך הגיבה, מה רצתה וחשבה… הם לומדים לאהוב אותה, נקשרים אליה במהלך הקריאה. הם יודעים טוב יותר איך הייתה רוצה שנזכור אותה. ברור להם שההתקדמות בקריאת הספר מקרבת אותם למותה של הדמות, ושבסוף הספר הם יאלצו להיפרד ממנה (שוב). הניתוק ממנה יהיה הרבה יותר עוצמתי, מוחשי.
בספר שמטרתו להנציח ולעורר חיבור וקישור יש לפתוח מניפה רחבה של רגשות, ביניהם שמחה, התלהבות, תקווה, אהבה ותשוקה. בשל כך, המספרים נדרשים להתייחס לא רק למה שעובר עליהם בעת כתיבת הספר, אלא לשחזר מגוון של חוויות לאורך השנים. עליהם להחזיר כל העת למרכז את הדמות עליה הספר נכתב. כשהדמות החסרה היא אדם שכוס חייו הייתה מלאה, פשוט יותר לעשות זאת מאשר בכתיבה על חלל שנפל בדמי ימיו.
בשנים האחרונות עסקתי בין היתר בעבודת עריכה כואבת של הספר ״אלחי״. הספר יצא לאור לאחרונה. אלחי טהרלב זכרונו לברכה, חלל צה״ל, זורח מכל עמוד בספר, מתמונות, מהסיפורים, מכתבי היד שלו, מהציורים, מהאמירות המצוטטות מפיו, מהרשימות שערך, מהפתקים שהשאיר, מהשירים שכתב ושכתבו עליו… בספר נאספו מכתבי געגועים אינספור, והעיון בהם משאיר אותך בתחושה מצמיתה שהעולם פחות זוהר בלעדיו. בעיניי הספר הזה הוא דוגמה לחגיגת חיים. הכתיבה והעריכה נדמו לעתים לטיפוס מפרך, מאומץ, התקדמות אטית באין נשימה. כמה קשה מבחינה רגשית לחגוג חיים כל כך קצרים של ילד מתוק, מופלא ומקסים. עלם שעבר פה כמו כוכב שביט. אני מרגישה כלפיו געגוע צורב, אף על פי שלא הכרתי אותו.
לסיכום זכרו, ספרי זיכרון שמכוונים זרקור על הקרובים הנותרים מאחור, על רגשותיהם ומצוקותיהם לאחר מות אהובם – מחלישים את חווית הקריאה. ואילו הספר החוגג חיים באמצעות התקרבות, התבוננות וההעמקה ביחסים עם הדמות החסרה – מטעין את הקוראים בידע ומעביר אותם דרך מנעד רגשות המאפשר תהליך פנימי של עיבוד האבל.
הספר שערכתי עשוי להתגלגל הלאה ולגעת באנשים שכלל לא מכירים את אלחי. אני מאמינה שאם הם ירצו להכיר אותו, הספר ילמד אותם מי הוא היה. הם יתאהבו בו, ואז יאלצו להיפרד ממנו. אך הפרק האחרון בספר ילווה אותם בשביל המסרים שאלחי השאיר כאן עבורנו, אם נרצה – נוכל לאסוף אותם ולקחת הלאה לחיים, כצידה לדרך.
רוצים לדעת יותר – הקורס לכתיבת ביוגרפיות
