בשונה מתכניות תחרותיות אחרות, לנינג’ה אני מרותקת. נכון שנשים מודרות בהגדרה (מעטות מאוד משתתפות ובקצב אחר לגמרי) וגם גברים נמוכים. למרות זאת, אני עוקבת. אולי זה משום שהמשחק הזה מדמה את מה שעובר עלינו כשאנחנו יוצאים לדרך והיא לא סלולה לפנינו, אלא זרועת מכשולים. יש הזדמנות אחת ואין חזרה לאחור.
הדרך דורשת תעוזה, כוח וסיבולת. בנקודה כלשהי במסלול נדרשת בחירה, אבל בכל מקרה, כך או כך, צפויים אתגרים גם בהמשך. ויש איזה תענוג להתגבר עליהם, סיפוק והנאה, תחושה של שלמות.
המכשולים ידועים מראש ובכל זאת, כשהמתחרים מתנסים בהם בפועל – רק אז הם מגלים אותם באמת אל מול היכולות המנטליות והפיזיות שלהם. החיים מפתיעים אותנו אפילו אם אנחנו יודעים מה עומד לפנינו ומתכוננים לכך היטב. עדיין משהו עשוי להפתיע, משהו עלול להשתבש ומשהו עשוי להיות קל מהצפוי.
אנשים מגיבים אחרת למסלול – יש את המתאמנים והמתוכננים, אלה באים מוכנים כמעט לכל מצב. אחרים סומכים על עצמם, אימפולסיביים ומתמודדים עם המציאות רק כשהיא טופחת על פניהם. קל לזהות את אלה שהתאמנו והתכוננו ואת אלה שלא התאמנו כלל אבל יש להם איזה כישרון טבעי או סתם חוצפה. יש שעוברים את המסלול בקלילות ובגמישות כמו בצעדי ריקוד ויש שמתאמצים לטפס אותו כמו הר תלול (בלי קשר למידוריאמה). אחדים בעלי טכניקה טובה, אחרים שלומיאלים ונועזים.
לפעמים אנשים טועים, נחלשים או מאבדים ריכוז לרגע. התוצאה לא נעימה, כמו בחיים כשחוטפים על הראש מהבוס, או משלמים מחיר על חוסר תשומת לב. לרוב זה לא קריטי וניתן לתיקון, בדיוק כמו שהבגדים הרטובים של מי שנופל לבריכה ניתנים לייבוש.
בכל מקרה – מי שמחליט לעלות על המסלול זוכה לאותו יחס מהמתקנים כמו מי שקדם לו ומי שיגיע אחריו. המסלול הוא נתון, הוא לא מתגמש, לא משתנה. כמו לוח השנה, כמו 24 השעות ביממה. אחד לכולם וכל אחד ואחת מאתנו מנצלים את הנתון הזה בדרך משלו ומשלה. מתחרים גבוהים ורזים בדיוק כמו נמוכים ושריריים, ספורטאים מקצוענים בדיוק כמו חובבים, ינוקות בני 17 לצד קשישים בעשור הרביעי לחייהם. כולם מתחרים על אותו מסלול, כולם יכולים להפתיע והישגו של האנדרדוג בעל ערך רב מזה של השולט בענף.
באיזה דימוי יבחרו המספרים.ות שלנו למסלול חייהם?
ומה הדימוי הזה מספר לנו על אופיים, מה הוא מוסיף לסיפור חייהם?
רוצים לדעת יותר – הקורס לכתיבת ביוגרפיות
