בתי הקולנוע נפתחו מחדש בשעה טובה ולבי נמשך לסרט שכותרתו “סיפור חיי”.
למעשה, שם הסרט הצרפתי הוא “האמת”, אבל משום מה הוא תורגם בארץ ל”סיפור חיי”, אולי תורגם על ידי מי שצפה רק בטריילר.
(בפודקאסט “כאן סקרנים” עסקו בתרגום שמות של סרטים, מעניין להאזין.)
קתרין דנב מככבת בתפקיד שחקנית קולנוע צרפתייה ותיקה ומפורסמת בשם פאביין. ז’ולייט בינוש משחקת את בתה, תסריטאית, נשואה לאמריקאי, שחקן סדרות טלוויזיה דרג ב’, על פי הגדרתו בסרט (אית’ן הוק).
מבחינה דרמטית משהו די רדוד בסרט, אוורירי, לא משאיר משקע רגשי. ובכל זאת, זה ניסיון מעניין להתחקות אחר האמת על רצף של מספר צירים. הראשון שבהם הוא משחק (או קולנוע) מול מציאות. הבת מלווה את האם לצילומי סרט חדש, והמציאות המתוסרטת והבדיונית נדמית לפעמים אמיתית וכנה יותר ממציאות חייהן. האם המצלמה מחלצת איזו אמת פנימית? כשהשחקנית משתמשת בכאב או באינטימיות מחייה ומגייסת אותו לסצנה – האם היא מעבדת את הכאב באמצעות הסרט או שהכול זיוף אחד גדול והיא יוצרת מצג שווא על המסך? או במילים אחרות: האם השחקנית מחקה דמויות, מזייפת רגשות או שמא דווקא מביאה למסך רגשות אמיתיים? האם אישיות קוצנית וצינית בחייה ה”אמיתיים” תצליח לחלץ מעצמה על סט הצילום קשת של רגשות עמוקים מכפי שהיא רגילה להביע כלפי היקרים לה ביותר? דווקא כשהיא נדרשת לחלץ מתוכה בחיים האמיתיים התנצלות, היא נצמדת לטקסט, לתסריט מוכן מראש. מדקלמת מילה-מילה.
“אני שחקנית, אני לא חייבת לספר את האמת. האמת לא מעניינת. אלה הזיכרונות שלי. זה הספר שלי. זכותי להחליט על מה אני רוצה לכתוב.”
הציר השני בוחן את מנגנון כתיבת הזיכרונות. עד כמה חושפת אוטוביוגרפיה – במקרה הזה אוטוביוגרפיה של דמות ציבורית – את האמת? את מי היא מזכירה בספר זיכרונותיה ואת מי לא? קתרין דנב משחקת אישה ישירה, היא אומרת לכולם מה שהיא חושבת, בפנים, לא מזייפת ולא מסתירה… לכאורה. כי ישירה זה דבר אחד וישרה זה משהו אחר לגמרי. בספר הזיכרונות שלה היא משמיטה פרטים ודמויות מרכזיות בחייה, “הורגת” את מי שהיא רוצה להתנקם בו, משפצת את האמת, וחוטאת לה. היא פוגעת באנשים הקרובים לה ביותר. למה? כדי להישאר ולהיזכר לנצח בלבוש הפרסונה הנוצץ שיצרה לעצמה, בעיני הקהל. וזאת אולי גם הסיבה בשלה לא קיימה את הבטחתה לשלוח את כתב היד לבתה לפני הפרסום. נדמה שככל שיש יותר חלקים שמטאטאים מתחת לשטיח או דוחקים אל מאחורי הקלעים, כך החלקים שרוצים לחשוף ולהציג – נדרשים לעבור שיפוץ והלחמה עד שהופכים לחצי בדיה.
הציר השלישי שלאורכו נבחנת האמת הוא ציר הזיכרון. האם אפשר להסתמך עליו או שהוא מטעה אותנו, מתעתע בנו והוא לא אמיתי. הרי הוא תמיד סובייקטיבי ואפשר לעמת בין גרסאות שונות של אותו אירוע כפי שנצרבו בזיכרונם של אנשים שונים. אפילו הסרט (שבתוך הסרט) שבו פאביין משחקת, נקרא “זיכרונות מאמי”.
הציר הרביעי – האמת ביחסים בין ילדים להורים בנקודות זמן שונות, בגילאים שונים. מתי ההורה אומר לילד את האמת ומתי הוא מסתיר, שותק או משקר? האם ילדים מבינים וקולטים אמת גם כשהיא מסולפת או מתומרנת, ואם כן – איך? עד כמה ילד אומר להוריו את האמת על עצמו, על איך שהוא רואה אותם? האם המסתיר מנסה להגן על עצמו או על האחר? מה קורה כשאמת כואבת וגם מפתיעה לטובה נחשפת בשלב זה או אחר. הסודות טבעם להתגלות, אבל האם האמת מרפאת? האם אור השמש הוא אכן חומר החיטוי הטוב ביותר?
לכו לצפות.
התמונה לקוחה מהאתר פליקר
