האם אתן עובדות על פרויקט אחד בכל פעם, או על מספר פרויקטים במקביל?
בתחילת דרכי עבדתי על ספר אחד בכל פעם, ספר אחרי ספר. למדתי את הפרקטיקה, התמקצעתי. ואז, הבנתי שקשה לי להתמקד בספר אחד בלבד, מכמה וכמה טעמים.
ראשית, לפעמים אני זקוקה להפוגה, להרחיק לרגע מבט. כמו צייר שעובד על יצירה מורכבת, פיקסל-פיקסל, מקרוב, אבל מידי פעם חייב לעצור, להתרחק מהבד, כדי להביט בתמונה בכללותה.
שנית, תמיד צפויה תקופה שבה המשפחה מקבלת לידיה גרסה ערוכה וצריכה לקרוא, להגיב, לענות על שאלות, להשיג מידע. התהליך עשוי לקחת זמן, ובינתיים אפשר לקדם ספר אחר.
שלישית, לאורך השנים הרגשתי שהספרים השונים עליהם אני עובדת במקביל, מעודדים זה את זה, דוחפים זה את זה להתפתח, להיטיב עם המשפחות. כמו קבוצת תמיכה. מה שלומך? איך הולך? הם שואלים, משתפים במידע ונותנים טיפים זה לזה.
מה אורך פרויקט?
לפעמים אני ניגשת לפרויקט בשל, כשהמסַפְרים נגישים, כשהחומרים הנחוצים לי עומדים לרשותי, כשהמשפחה מכוונת לתאריך יעד קונקרטי והגיוני… במקרים כאלה אנחנו מתכנסים לספר ערוך ומעוצב תוך כחצי שנה עד שנה ועומדים בתאריך היעד.
לעומת זאת, לפעמים ידוע מראש שהקצב יהיה איטי, שנסיבות החיים מאתגרות, שהסיפור יתגלה בהדרגה, ששתולים בו סודות, טרגדיות, שתהליך טווייתו המשותפת עם המשפחה הוא מטרה מובילה. במקרים כאלה אני מלווה את המשפחה לאורך כמה שנים, בכתיבה ובעריכה.
ברובד מסוים, אני חיה בעולמם של הסיפורים אותם אני עורכת, ובזכותם אני מרגישה שלמה יותר. יש אנשים שבוער בהם לראות עולם, לטוס ולגלות יבשות ברגליהם ודרך עיניהם, ואילו אני זקוקה למעוף במרחבי הסיפור היהודי. אני מוצאת נחמה ותקווה בהיסטוריה שלנו המתגלה לי דרך עדויות אישיות, דרך עלילות משפחתיות. שלושה ספרים שאני מלווה את כתיבתם מתקרבים עתה לסיום עריכה.
בזכות ספרה של הדסה, שעלתה בילדותה מקרלה שבהודו, ומיטיבה לתאר את המשפחה הצבעונית שלה ואת הקהילה היפה והנדיבה, אני מבקרת בחתונה יהודית קוצ’ינית בשנות ה-40 של המאה הקודמת. הנשים עטופות בסארי צבעוניים, הגברים בחצאיות מעטפה ובכיפות טופי אחידות ומבריקות. כליזמרים הודים מלווים את החתן והכלה מבית הכנסת הביתה, שם נפתח שבוע חגיגות. שפע של אוכל ושתיה, משחקים וצחוקים מתחת לאפריון הכלולות. אלה הוריה של הדסה שנישאים. כל היום הם מבלים יחד ובערב מתפצל הזוג הטרי לשני בתים שונים, עד לתום שבע הברכות. הדסה שיתפה אותי בכתב ידה לפני שנה, ומאז אנחנו עובדות יחד על הספר שלה, לא ברצף.
מהודו אני טסה לערב שבת במשפחת בנקאים אולטרה-אורתודוקסית בפרנקפורט, גרמניה של תחילת המאה ה-20. הבנות בשמלות לבנות ובנעלי לקה נוצצות, הבנים עם פסוקת-סרגל בשערם הגזור בקפידה. הילדים נבחנים בשבע עיניים בנימוסי השולחן על ידי סבתא קפדנית חבושה פאה נוכרית… וזהו רגע מסיפור ילדותה של גרטרוד-רות. שולמית בתה, המספרת, היא ילידת ירושלים. סיפורה המשפחתי פורס את תולדות הוריה, שעלו מגרמניה כעשור לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. התחלתי לעבוד עם שולמית והמשפחה לפני שנה וחודשיים, אבל בין שלב לשלב נפערו הפסקות ארוכות לצורך דיונים פנים משפחתיים.
בספר אחר שאני מלווה את יצירתו בשנים האחרונות, עקב בצד אגודל, ילד בן שש חוזר לפולין אותה הוא לא זוכר. זה מסע ברכבת משא עם תום המלחמה, ובדרך נגלים לו מראות זוועה של הרס ומוות. המשפחה הגרעינית שלו שרדה בזכות בריחתה לברית המועצות, עמדה במבחנים קשים ונשארה נאמנה ליהדותה. עתה הם שבים מגלות רוסיה לגלות פולניה. היא כבר לא בית, היא זרה, היא מדממת. הם מגלים חורבות ואובדן נורא. נריץ קדימה. הילד היה לקצין תותחנים בצה”ל. בן לעולים חדשים דוברי יידיש, גם בפיו הרי”ש מתגלגלת, והוא מתאהב בבת ההתיישבות העובדת של עמק יזרעאל. בספר זוגי זה, אחד היפים שערכתי, שני בני הזוג הם מספרים מוכשרים והסיפורים נשזרים וחושפים תקופה מכוננת, עולם יהודי עשיר ומגוון, הסיפור הישראלי במיטבו. עמל כפיים, חברות ואהבה, תמיכה והשלמה.
בין טיסה לטיסה, אני עוצרת לחניית ביניים בליווי העיצוב הגרפי של ספרו של יהושע, איש יקר שהלך לעולמו בימים הראשונים של המלחמה. אירועי השבעה באוקטובר ודאי שברו את לבו. ספרו מגולל בין היתר את תקופת שביו במצרים כחייל מילואים בשנות ה-50, למשך שנה וחצי. ואנחנו עדיין מחכים ומתפללים לשובם של החטופות והחטופים.
במה אנחנו יכולות לסייע בימים אלה, בתחום הכתיבה והעריכה הביוגרפית?
כשאני נוחתת מידי פעם במציאות חיינו המורכבת, אני משתדלת לתרום את חלקי הקטן למאמץ הכולל.
לדוגמה, בשבוע שעבר פגשתי בזום סטודנטיות לתואר שני בחינוך להרצאה-שיחה על פרויקט שלהן במסגרת לימודיהן. בשבועות הבאים הן יפגשו עם פעוטות שנעקרו מבתיהם שעל הגבול (בעוטף או בצפון), וישוחחו עם הוריהם, כדי לכתוב לילדים ואיתם ספרונים אוטוביוגרפים מעצימים. שיתפתי אותן בעמודים מתוך ספרונים שהכנתי לילדיי, לאחייניי ולילדים אחרים. מניסיוני האישי, ברור לי שתרומתם של הספרונים לבני השנתיים-שלוש תהיה סופר-חשובה.
שאלתי את בתי, בת 27, מה את זוכרת, איך מרגישה ילדה שכתבו עבורה ספרון עם התמונות שלה, על החוויות שלה? נטע ענתה: “אהבתי מאוד את הספרונים. זה יכול להעצים חוויות קטנות ואת חווית הקרקוע ולקשר בין זיכרונות עם שאר הדמויות בסיפור (משפחה, חברים, חיות וכו’) למציאות. או לחלופין פשוט גירוי אינטראקטיבי ייחודי, כמו שמלהיב להסתכל במראה, ומלהיב להסתכל על ספר שבנוי כמו חלקי פאזל, אבל ביחד.”
עם חברתי רויטל, מורה ליוגה ולמיינדפולנס, הנחיתי סדנת כתיבה לנשות מילואימניקים מדרום השרון.
ועם חברתי בשמת, מורה לתיאטרון ואמנית רב תחומית, אני מתכננת מיזם שדרכו ננציח ביצירה את החיים שנקטעו מאז השבעה באוקטובר.
באילו מיזמים אתן מעורבות?
אנא שתפו, שנלמד. כי מעט מהאור דוחה הרבה מהחושך.
בתמונה: הדסה ואני בבית הכנסת במושב נבטים, שנבנה על פי מבנה בתי הכנסת בקוצ’ין
