דברים שלמדתי עם גילי רָבֶל ובזכותה, בלימוד לקראת תיקון ליל שבועות.
שבועות הוא חג של חידוש השבועה, כך מסבירים ישי רוזן-צבי בספרו ״ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל״ ורחל אליאור במאמרה ״חג שבועות הנעלם״. על פי ספר יובלים, חג השבועות נודע כמועד חידוש השבועות והבריתות הקודמות שנכרתו במועד זה: ברית הקשת בענן שנכרתה עם נוח (ו, יז), ברית בין הבתרים עם אברהם (יד, כ), ברית המילה (טו, א) והברית שנכרתה בין האל המשחרר משעבוד, לבין יוצאי מצרים שזכו בחירות בהר סיני, בתום שבעה שבועות מראשית המסע במדבר. בכת קומראן החג הפך למועד טקס חידוש הברית בכל שנה. שם החג נגזר מהמילה שבוע, מספירת שבעה שבועות, אבל מזכיר את המילה שבועה, וחיזק את משמעות חידוש הבריתות בחג.
שבועות תשפ״ד ואנחנו תקועים בלולאה השביעית, אזור חיוג שבע הוא מקום כואב. זוהי השנה ה-77 לקיום המדינה, ומאז השבעה באוקטובר אנחנו חווים שבעה אחת מתמשכת ובלתי נסבלת. המעבר לשלב הבא בחיי האומה (בין אם נקרא לו שמונה ובין אם אנו נקראים לשוב לאחת), כרוך בחבלי לידה ומחייב אותנו להישבע מחדש. חוסר האונים דוחף אותנו לנסח מחדש, לבחון מחדש, להמציא את עצמנו מחדש. מהי שבועת האמונים שלנו, בני ישראל 2024? הוגים שונים מדברים על ההכרח למצוא מחדש את זהותנו המשותפת. הזמן השביעי דוחק בנו להחליט מהו ישראלי, מה מהותה של מדינת ישראל, למה נועדנו? תהליך הבירור הכואב הזה חייב להגיע למיצויו.
החג שהתחיל כציון מועד חקלאי בלבד, ימי קציר חטים, הבאת הביכורים לבית המקדש בירושלים, כתודה על הצלחת היבול ועל החיים בארץ ישראל, נטען במשמעויות חדשות בשנים שאחרי החורבן והשתנה לחג מתן תורה.
חגיגות הביכורים שהתחדשו בתחילת המאה ה-20 משוללות גוון דתי ומבטאות שמחה חקלאית ואת חיזוק הקשר לארץ וההתיישבות היהודית בה. מי שבכל זאת ביקש לשמר את ערך לימוד התורה, התייחס לכך מההיבט המוסרי-תרבותי ונוצרו אירועי לימוד שמשלבים יצירות ציוניות וישראליות עכשוויות עם המקורות הקלאסיים של ארון הספרים היהודי.
בספרו ״מסיני לציון: התחדשותה של ברית״ מפנה דוד הרטמן את תשומת לבנו לאחריות שלנו לחדש את הכתוב, להפוך בו: ״מתן תורה בסיני מטיל על קהילה אנושית את האחריות לצמיחתה הרוחנית. … האזנה קשובה ופרשנות חדשנית אינן בגדר דרכי מחשבה מנוגדות. ר’ עקיבא הינו דוגמא ומופת ליהודי התלמודי, אשר בעיניו נאמנות גמורה לאלוהים וחירות תבונית אינן מוציאות זו את זו. … חירות המחשבה, שאינה מסתפקת בפשט המילולי של המקרא, מבטאת את עצמאות רוחו של הלומד ליצור ולחדש, ולא רק לאמץ בעיניים עצומות את תובנות העבר. כאשר הלומדים חשים די בטחון לפרש את השלכותיו של מה שקיבלו מנביאיהם: כשאין הם משתופפים בפני עליונות מוריהם, תוך דיקלום מה שלמדו מלה במלה: רק אז מגלים היהודים, אנשי הברית, את בגרותם ואת מלוא שותפותם עם האלוהים.״
בהקשר זה מביא הרטמן מדרש מסדר אליהו זוטא ב׳, חיבור מסוף תקופת התנאים. סיפור בתוך סיפור:
״פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאני אדם אחד ובא אצלי בדרך מַצּוּת [מריבה]. והיה בו מקרא ולא היה בו משנה, ואמר לי: רבי, מקרא ניתן לנו מהר סיני; משנה לא ניתן לנו מהר סיני.
אמרתי לו: בני, מקרא ומשנה שניהם מפי הגבורה נאמרו, ומה בין מקרא למשנה?
משלו משל למה הדבר דומה – למלך בשר ודם שהיו לו שני עבדים והיה אוהבם אהבה גדולה ונתן לזה קב חיטים ולזה קב חיטים, ולכל אחד מהם נתן גם כן אגודה של פשתן. הפיקח שבהם נטל את הפשתן וארג מפה יפה, ונטל את החיטים ועשאם סולת ובררה וטחנה ולשה ואפאה וסידרה על השולחן ופרס עליה מפה יפה, והניחה עד שבא המלך. והטיפש שבהם לא עשה כלום. לימים בא המלך לתוך ביתו ואמר להם לשני עבדיו: בניי, הביאו לי מה שנתתי לכם. אחד הוציא את הפת של סולת על השולחן ומפה יפה פרוסה עליו. ואחד מהם הוציא את החיטים בקופה ואגודה של פשתן עליהם – אוי לה לאותה בושה, ואוי לה לאותה חרפה. איזה מהם חביב יותר? הוי אומר, זה שהוציא פת על השולחן ומפה יפה פרוסה עליו.״
״ההתגלות חדלה להיות דיבור אלוהי שתוכנו נתמצה בסיני,״ מדגיש הרטמן, ״ונעשתה דיבור רב אפשרויות הנתון לשכלול יצירתי בדורות לומדי התורה לאין מספר.״ אם כך, מהם החטים והפשתן שלנו? נסו לראות לרגע גם את המקרא והמשנה כמשל. משל ליהדות ולציונות, יהדות ודמוקרטיה, חוק ומוסר, תרבויות המזרח והמערב? כל אחד רשאי לפרש את המשל ומוזמן לחשוב איך הוא עושה שימוש נבון ויצירתי בחטים ובפשתן שניתנו לו ולא סתם זורק אותם לקרן פינה ומניח להם להירקב. אגב, יכול להיות שהחטים והפשתן שלנו לא נועדו להיות פרוסה על מפה, אלא עלינו לארוג אותם יחד.
ההתחדשות היהודית, מהלך שיצא לדרך בשנות ה-20 של המאה ה-20, העלה הילוך בשנות ה-90. שאלות של זהות יהודית ושל מתח ומחלוקת בין דתיים לחילוניים חידדו את אחריותנו לחידוש הברית, וב-1989 הוקמו שלושה מוסדות פלורליסטים ״המדרשה באורנים״ של התנועה הקיבוצית, ״בית המדרש אלול״ המשותף לדתיים וחילוניים ו״מרכז יעקב הרצוג״ ללימודי יהדות בגישה פלורליסטית של תנועת הקיבוץ הדתי.
תראו מה שי זרחי כתב על מפגשי לימודי יהדות בתנועה הקיבוצית בשנות ה-90: ״עבורי אלה היו מפגשים תודה מכוננים. שאפשרו לי להתרחב, להעז לצאת מהתיבה החילונית המצומצמת למרחב שבו יש רוח חופשית לחיות חיים יהודיים מלאים יותר. חיים הנעים על רצף חילוני-דתי-חסידי. להיות מתפלל ואוהב תורה מבלי לזנוח את תורת אבותיי החילונית-קיבוצית שבה עוצבה אישיותי.״ (מתוך הספר ״השיעור של יוסקה״, עמ׳ 231)
ובכל זאת, בחלוף עוד שלושה עשורים, נראה שעבודת בניית קומה חדשה של זהות ישראלית איתנה, עדיין לא הושלמה. סבב נוסף בתהליך חידוש הברית הישראלית והטענתה במשמעות משותפת מתרחש דווקא בעין הסערה. בין תומכי השלטון הקיים למתנגדיו – שתי קבוצות שעל פי הרטוריקה, תהום פעורה ביניהם והן סולדות זו מזו – מגשרים אותו דגל ואותו המנון.
כשהרב ארי יצחק שבט סוקר את הופעת ״דגל ישראל במקורות היהדות״, הוא מדגיש שהביטוי ״דגל״ מסמל אידאולוגיה, וביטוי לדבר שאנשים מוכנים אף למסור את נפשם עבורו: ״׳נס׳ הוא אות המתנוסס במרום והוא בא להורות את דרכו של אדם שפניו מועדות ליעד מסוים בכיוון מסוים. השאלה היא מה היא אותה דרך, מה הכיוון שמסמל הדגל הישראלי מבחינת מקורות היהדות? … מעניין במיוחד לציין שההופעה הקדומה ביותר של דגל יהודי (אף עם ״מגן דוד״) היה בהקשר של הנפתו דווקא בבית הכנסת״, כלומר מדובר בדגל של העם היהודי ולא הציוני. שבט מזכיר מספר מקרים מתועדים לכך, בשנים 1354 ו-1598, הרבה לפני פרוץ הציונות. הוא גם מציין ש״ממשלת צ׳רצ׳יל באנגליה קבעה את דגל היהודים כסמל בתג הבריגדה היהודית שלחמה תחת פיקוד הצבא האנגלי במלחמת העולם השנייה, אף שבשלב זה התנגדו האנגלים להקמת מדינה ציונית בארץ״. שבט מסכם כי על פי מקורות היהדות בתנ״ך ובדברי חז״ל, האידאל שמבטא דגל ישראל הוא קיבוץ גלויות, סמל לכבוד ישראל ולכיבוש ארץ ישראל.
בזמן ששבט מוכיח לנו איך הדגל שלנו יהודי מקדמא דנא, סטטמן מוכיח לנו שאותו דגל טעון בערכים ציוניים. במאמר ״הדגלים במחאה נגד הממשלה מבטאים ציונות חדשה ומעודכנת״ של פרופ׳ דני סטטמן מה-7 ביוני 2023, הוא כותב: ״כבר עשרות שנים מספרים לנו הוגי דעות, פוליטיקאים ועיתונאים שיש ניגוד בלתי ניתן לפשרה בין לאומיות לבין ליברליות או, בגרסה המקומית, בין לאומיות יהודית לבין דמוקרטיה. אבל אחד הדברים המרתקים והמפתיעים שהמחאה הנוכחית לימדה אותנו הוא שבתנאים מסוימים לא רק שאין ניגוד בין השניים אלא להפך, הנאמנות הלאומית מחזקת את המחויבות לערכים ליברליים ודמוקרטיים. הדגל היהודי-ציוני הוא-הוא דגלה של המחאה, שנישא בגאווה מעל הקריאות לשוויון, הגינות וצדק. זאת ועוד, באופן שלא ניתן היה לחזות מראש, מסתיימות חלק גדול מההפגנות והעצרות בשירת התקווה, שנתפסת בהקשרים אלה לא כדרך להביע ולחזק את האתנוצנטריות היהודית (כמאמר המבקרים במהלך השנים), אלא כדי להביע ולחזק את הרצון בחברה חופשית ושוויוניות יותר. הדגש בראשם של השרים איננו על ״נפש יהודי הומיה״ אלא על ״להיות עם חופשי בארצנו״. מספר גדל והולך של ישראלים תופס את המאבק על חירות וצדק כביטוי לזהות הציונית שלהם. הם נאבקים על ערכים אלה לא למרות שהם ציונים אלא בגלל שהם ציונים. … מסקנת הדברים היא שהדרך הנכונה להפוך את ישראל למדינה ליברלית ומוסרית יותר איננו באמצעות החלשת הסמלים הלאומיים והזהות היהודית-ציונית, אלא באמצעות הטענתם, או הטענתם מֵחדש, בנאמנות, חירות, צדק ושוויון.״
שבט מזכיר לנו שלמרות שהדגל הוא סמל יהודי מובהק, מאחר שאומץ כסמל ציוני, חלק מהחוגים החרדים החליטו להחרים אותו. ואילו סטטמן מבחין שלאופי היהודי-ציוני של המחאה נגד הממשלה עם דגלי כחול-לבן, יש מחיר; הוא מקשה על האזרחים הערבים ליטול בה חלק. מה על הציבור החרדי? ומה עם הערבי ישראלי? האם הם יכולים להצטרף לרעיון מלכד משותף?
במדד החברה הישראלית לחודש מאי 2024 של המכון למדיניות העם היהודי, נבחנה בין היתר השאלה ״איפה כדאי לילדים ולנכדים שלכם לחיות?״ ערב יום העצמאות, ובעיצומה של מלחמה, 67% מהיהודים ו-53% מהערבים סברו שישראל הוא המקום המתאים לחיים עבור ילדיהם ונכדיהם. 15% מהיהודים הצביעו על מדינה מערבית או ארה״ב כאופציה הטובה ביותר, 25% מהערבים ציינו את אירופה וארה״ב. 6% מהערבים חשבו שמוטב לצאצאיהם לחיות במדינה פלשתינית ו-4% במדינה ערבית אחרת.
בין היהודים עצמם יש הבדלים בתשובות – 55% מהחילונים היו ממליצים לילדיהם לחיות בישראל בעוד ש-84% מהחרדים חושבים שזה המקום הנכון לצאצאיהם לחיות בו.
הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס כתב: ״לכל אחד נדמה שהוא בקשר עם האנושות כולה, ויחד עם זאת, הוא מרגיש בודד ואבוד״ (מעבר לפסוק, עמ’ 100). … ובהיותנו בודדים, איש איש לעצמו. אפילו בקרב המשפחה הקרובה, אומר לוינס, נעשו היחסים האישיים פחות ישירים, וכל אחד ואחת מבני המשפחה נתון בריבוי של מערכות ומסגרות נוספות שמחוצה לה. בעומדו מול השאלה – מה זה להיות יהודי אחרי השואה? מפנה לוינס את תשומת הלב לקהילה היהודית האידיאלית, שתהווה לדעתו דגם אוניברסלי ליחסים מוסריים שמבוססים על אחריות כלפי האחר. קהילת הברית, הוא אומר, נכונה לשאת בערבות ההדדית. זו רשת מורכבת של מערכות יחסים, שבהן האדם נכון לשאת באחריות אישית גם כלפי האחריות שמוטלת על האחר, להיות ערב לחובות ולאחריות המוטלת עליו. קהילת הברית היא חברה שמַבנה באופן עמוק ותובעני את משמעותה של האנושיות שבאדם.
ד״ר חנוך בן פזי מביא מדברי לוינס וקורא לנו להבין מחדש את רעיון הקהילה בעת הזאת. במאמר ״אחראים זה לזה״ הוא מציע שנחשוב על אפשרויות שונות שבהן הקהילה המודרנית והפוסט-מודרנית תוכל לקום. ״בואו נניח בצד, ולו לעת עתה, את המשמעות של הקהילה הפוליטית כמוקד של זהות. בואו נניח בצד גם את הקהילה התועלתנית הכלכלית, על כל יתרונותיה, וננסה להתחיל לחשוב על רעיונות אחרים של קהילה״.
באופן דומה, קרא לנו פרופ׳ דוד פסיג להתעורר ב-2004, כשהביט לעבר ״עתידה של מדינת ישראל״. על פי הניתוח שלו, עד כה היינו ארץ פליטה וגם ארץ בחירה למצטרפים אלינו ועולים לישראל. אבל זו ברית גורל, ״דבק חד פעמי שיכול להחזיק לכל היותר במשך דור אחד או שניים״. לטענתו, רק כשרוב העם היהודי יתרכז בארץ ישראל – ״כתפיים אלו יכולות לתת לו את המשענת המוסרית לקבוע לדורות רבים הלכה, לנסח את ברית הייעוד שלו״. ב-2024 כמחצית מיהודי העולם חיים בישראל. ב-2004 סייג פסיג וכתב: ״אמנם אין להוציא מכלל אפשרות גם מלחמת אזרחים העלולה חס ושלום להאט את התהליך ולהכניסו לשנים של תבהלה, אובדן נפשות ואובדן דרך נוראיים. אבל מעולם לא היה העם היהודי מוכן יותר למשימה ההיסטורית של ניסוח ברית ייעוד שהוטלה עליו״.
בבחינת הכוח המניע של הסכסוך הישראלי-ערבי, סוקר פסיג את ההיבט הכלכלי, התרבותי, לאומי, הומני, אתני ודתי, ומציע: ״ייתכן וכל אלו אינם הכוחות המניעים של הסכסוך, ניתוח-העל של כיווני ההתפתחות מוביל לכך שביסוד הסכסוך בין ישראל לסביבותיה עומד משבר זהות, הזהות העצמית של מדינת ישראל שעדיין לא הוגדר ייעודה.״ לדבריו העם היהודי בישראל יהיה חייב לנסח ברית ייעוד לאומית חדשה. ובמקביל, הפלשתינים צריכים לערוך ניתוח מעמיק על הכוח המניע של הסכסוך מנקודת מבטם. ״הצדדים אז יבואו להכיר בערכו של האחד את השני. מי שיבוא ראשון לקדמת הבמה ההיסטורית ובידו תשובה ברורה ומוסכמת על כלל עמו, יהיה לו יתרון יחסי. … הייעוד בעל התוקף המוסרי הגבוה ביותר הוא שינצח. … כשליושבים בציון יהיה ברור מה ייחודם ותרומתם כלאום אפשר יהיה להתחיל לנהל משא ומתן לזכות קיומנו במרחב האזורי והכלל עולמי״. כלומר, כל עוד לא נמסד את זכותנו בהגדרה ברורה של ייעודנו, לא נוכל לעמוד בלחצים שטוענים שיצרנו עוולות מוסריות, כשהתיישבנו בלב תרבות שונה ולאום אחר מתהווה. וגם אחרי שנעמוד על זכותנו לשקט מתוקף ייעודנו, חובת ההוכחה עלינו.
ייעוד זקוק לניסוח קצר ובהיר כדי להוות כוח מניע אותנטי ורב עוצמה, מסביר פסיג. הוא צריך להיות מנוסח בשתי מילים, למשל לעם האמריקאי יש ברית ייעוד קצרה וברורה: חופש הפרט. ברית הייעוד האירופית החדשה: מאוחדים בשונות. מברית זו הם גוזרים את החוקה ואת החוקים שלהם, את המוסדות. אם כן, מה צריכה להיות ברית הייעוד של מדינה יהודית מזרח תיכונית, דמוקרטית, מודרנית, כשרבע מאוכלוסייתה בני מיעוטים לא יהודים?
נזדקק לתבניות חשיבה חדשות כדי להצליח לנסח ברית ייעוד. היא צריכה לינוק מהעבר, מההווה ומהעתיד, להישען על מסורת ועל זיכרון קולקטיבי של אלפי שנים ובו זמנית להתעלם מהם, כדי להיוולד מחדש. ברית הייעוד שנאמץ, תצטרך להכיר בכאבי האחר בחברה ולהתחשב בציפור נפשו. הייעוד צריך להיות ייחודי לנו ולהבנתו את העתיד של המין האנושי. כוחות שונים מושכים לכיוונים שונים ומנוגדים. יהיו שירצו לראות את ייעודה של מדינת ישראל כמדינת כל אזרחיה. יהיו שירצו לראות את ייעודה כישות דתית. אחרים: כמגה-פוליס וכמוקד כלכלי וטכנולוגי. ניסוחי ברית ייעוד אפשריות נוספות: צומת דרכים תרבות מזרח-מערב, חברת חסד ומופת, חינוך והצטיינות, אור לגויים על כל המשתמע מזה – חברתית, כלכלית, מדעית, מוסרית, וגם דתית והלכתית.
בראיונות שונים מסביר פסיג כי בדרך כלל קבוצות מיעוט מצטרפות תוך שני דורות לרוב, כדי לשרוד, וגם אצלנו נוצר עם ישראלי חדש מעורבב. הוא מצביע על הדרוזים כדוגמה לישראלים שונים מאתנו, שאנחנו היהודים מקבלים כאחים. ברית גורל כרותה בינינו. ערביי ישראל עוברים תהליך כואב של גיבוש זהות. קבוצה מסוימת בתוכם קנאית ותעזור לאחיהם הפלשתינים לממש עצמם אפילו באגרסיביות ובאלימות, ואילו קבוצה אחרת לא רוצה להשתייך אליהם אלא אלינו. אלה רוצים להיפתח לרעיונות חדשים, להשתנות, לתרום למדינה משלהם מבחינה חברתית, תרבותית ועוד. יש לנו הרבה ללמוד מהם.
כינון ברית ייעוד מעלה את שאלת רמת הבחירה החופשית של כל אחד מאתנו. כוחות אדירים מניעים את ההיסטוריה, וקשה עד בלתי אפשרי להשפיע על הכיוון. ובכל זאת, על הדרך אפשר להשפיע, איך נגיע לגדה האחרת. האדם בעל הבחירה החופשית הגדולה יותר הוא זה שמתאמץ לעשות משהו, ולא סתם משייט בזרם ברפיון ידיים. לכן עלינו לזהות את הגורמים שעליהם אפשר להשפיע, כך מציע פסיג, ועומד על כתפי ענקים.
נצלו את כל היתרונות שלכם, זהו תהליכים, הוריד עצימות של מלחמות, חזקו תהליכים טובים. הצטרפו לתנועות כמו הרבעון הרביעי, שמציעות רעיונות לקידום הסיפור הישראלי המשותף. צרו סט ערכים שרובו מקובל על רוב החברה הישראלית, שרובו מקובל עליכם.
זכרו, העיסוק בשאלות הגדולות הוא ביטוי לאופטימיות.
המלצה להעמקה:
“יחד שבונה מקום“, אסופת מאמרים, אתגרי השיח החינוכי אחרי שמיני עצרת תשפ”ד
הייעוד של מדינת ישראל ומושג “חירות הכלל”, פרופ’ דוד פסיג בריאיון לשחר כהן
