בתוך הבוידם, מתחת לשכבת אבק עבה, התחבא אוסף המכתביות (ניירות מכתבים) של אחותי. אולי היה שלי פעם והורשתי לה אותו, או שאיחדנו את האוספים של שתינו. כי למראה ההדפס הפרחוני של תיקיית הנייר המנוילנת, גל של זיכרונות ילדות שטף וליחך את אוזניי, משני צדי האונות.
אחרי שאחיותיי ואני השלמנו את מבצע פינוי שני חדרים עמוסי ג’אנק ונוסטלגיה בבית הורינו, התחזקה אצלי ההכרה שהדרך לזיקוק המהות שמעניינת אותנו באמת – עוברת בהכרח בסבך הבלגן והאבק. כל אחת עברה על פריטים אישיים רבים ומיינה, רובם נמסרו בלי לחשוב פעמיים, חלקם ישבו בהמתנה לגיבוש החלטה ומעטים נשלפו מיד מהערמה ונוקו כדי להישמר.
הפריטים שנבחרו הם אלה שהרעידו איזה מיתר בלב; שחיברו, כל אחת מאתנו בנפרד, לחוויה משמעותית, לתקופה מעצבת, לאנשים שפגשנו והוקרנו. אלה היו פריטים שמסרו לנו ד”ש חם מהילדות שלנו, מהנעורים, מהשירות הצבאי, שקיפלו זיכרונות משמעותיים.
המוח מסנן, הוא לא יכול לנצור כל רגע ורגע בחיים. ותהליך של כתיבת סיפור חיים גם הוא סוג של בירור, נבירה וברירה, לבור תבן מבר. איך ממיינים ואיך מארגנים את רצף הזיכרונות לכדי סיפור מעניין, מלמד, שיצייד את הקוראים בהשראה ובכוח? בשאלה זו ובאחרות התחבטתי ואני עדיין מתחבטת, כעורכת.
לפני כמה שנים התחלתי להעלות את מחשבותיי ומסקנותיי על הכתב, וכך למעשה נפתחה לי דרך. לאט-לאט הרחבתי את השביל, פיתחתי אותו ויצרתי את הקורס הדיגיטלי לכותבי ביוגרפיות.
הקורס זמין ברשת – הנרשמים אליו מקבלים גישה חופשית לכל השיעורים ללא הגבלת זמן. הוא מיועד למי שמעוניין לבסס את הידע שלו בתחום עריכת סיפורי חיים, מי שמתכוונת לשכלל את יכולותיה בביצוע השלבים החיוניים בהפקת ביוגרפיה אישית או משפחתית.
עבודת העריכה איננה עבודת כתיבה עיתונאית, ורחוקה מכתיבה יוצרת “יש מאין”. לא לכולם כיף לטבול ידיים בתבן, הוא מאובק, הוא גולמי. אך אי אפשר לבר בלא תבן.
כדי להגיע לעיקר חייבים לעבור בטפל, לגעת בו ולהזיז אותו. מי שבנוי לכך ומתמיד – זוכה ליהנות מתהליך של זיכוך וזיקוק וזוכה ליהנות מן הבר.
