לקראת פתיחת שנת תשפ״ו, הייתה לי הזכות להעביר הרצאה חווייתית לקלינאיות תקשורת של קופת חולים מאוחדת במחוז דרום.
לא כל יום יוצא לי לדבר על הקשבה עם מי ששמיעה, דיבור והקשבה הם ליבת המקצוע שלהן. המעורבות, השאלות הרציניות והנכונות שלהן לשיתוף פעולה חיממו את לבי והוכיחו שמדובר במקצועניות.
אחת המתנות הגדולות בהרצאות כאלה היא השאלות שעולות מהקהל. עצם השאלה מכוונת זרקור פנימה ומעלה למודעות דברים שדורשים טיפול ותשומת לב. והשאלות מלוות אותי בימים שאחרי ההרצאה.
אחת השאלות שהופנו אליי הייתה: האם עליי לשים לב לאופן ההקשבה שלי תוך כדי הקשבה פעילה?
עצם השאלה מצביע על הקשבה עמוקה. היא מעידה על מודעות, על רגישות ועל הרצון להיות נוכח באמת מול האחר. ותשובתי היא – לא תוך כדי. ברגע שאנחנו עסוקים בלבחון את עצמנו, אנחנו מאבדים את הנוכחות. ההקשבה דורשת להיות כאן ועכשיו – בלי שיפוט, בלי ניתוח. הרפלקציה תבוא אחר כך, כשנישאר לבד עם עצמנו. או-אז נשאל: האם הייתי נוכח/ת? האם אפשרתי מקום להבעה? לשתיקה? האם באמת שמעתי את רחשי לבו של הדובר?
עוד שאלות שעלו: איך אפשר לדאוג גם לעצמנו בתוך עומס של הקשבה לאחרים? איך למצוא את הקול האישי שלי, כשאני כל היום עסוקה בלזהות את קולות האחרים?
כל כך נכון. כשאני מפנה את תשומת לבי לקולו של האחר כדבר שבשגרת יומי, אני חייבת לזכור למצוא מקום גם לקול שלי. מצאו לכם טקסים קטנים וקבועים, הרגלים של מיינדפולנס – 10 דקות בבוקר, 10 דקות בערב. יש מי שהדרך שלו להיות בקשב לעצמו היא כתיבה ויש שמוצאים שקט והתבוננות בריצה, בשחייה, או בהליכה על חוף הים ברגליים יחפות. כל אחת צריכה לבחור לעצמה את הדרך לנקות, לאוורר, להקשיב לעצמה ולהשמיע את הקול שלה. ציירו, שירו, פנו זמן לשיחה עם חברות.
חשוב מאוד להקדיש זמן אישי מוגדר להקשבה הזו, לעצמנו. למצוא את הערוץ שמתאים לנו ואת הזמן שבו הטלפון כבוי והקשב מופנה פנימה. הקשבה לעצמנו ולתחושות שלנו היא חלק בלתי נפרד מהיכולת שלנו להקשיב לאחר. כדי שנצליח להיטען ולעבד את הקולות החיצוניים, עלינו לפנות מקום לקול הפנימי.
תודה גדולה למאוחדת ולקרן נבט, קלינאית תקשורת מחוזית, על ההזמנה ועל ארגון יום עיון עשיר ומלא השראה.
ובכלל – מצדיעה למטפלי השירות הציבורי המסורים, שנותנים שירות לאוכלוסייה כה מגוונת, בימי שגרה ובמיוחד בתקופה כזו.
