עושים סדר בזיכרונות? – על פי איזה עקרון מארגן?
”סצנות העבר, גם כאשר הן עקבות שאי אפשר למחוק, מופיעות לעיתים קרובות במקוטע, ללא סדר וללא דיוק כרונולוגי. הזיכרונות מקבלים לכידות והופכים למובָנים הודות לסדר ולמשמעות של המבנה הנרטיבי שאנחנו כופים עליהם. רק באמצעות השפה, הרטוריקה או הנרטיב האדם יכול לגשת למציאות. כדי ליצור, כדי לחשוב וכדי לזכור אנו זקוקים לשפה. הבעיה העיקרית של הזיכרון איננה נעוצה בשכחה, שהיא תנאי מהותי לתפקודו, אלא בחוסר הסדר, בתוהו ובוהו. אי אפשר לנהל את הזיכרון ללא עיקרון מארגן, וכלי הרטוריקה – הניסוח של סיפורים, טיעונים ותסריטים – מאפשרים לבנות מחדש את הזיכרונות.” (מירן ליונה גונסאלס)
מה יהיה המבנה הנרטיבי ש”נכפֶּה” על הזיכרונות בתהליך הכתיבה, מהם קווי האורך והרוחב של מפת הזיכרון, לפיהם נאתר קואורדינטות?
ואיך מבנה זה ישפיע על השלבים המוקדמים יותר של הפרויקט – על הראיונות ועל התחקיר לספר?
באופן טבעי והגיוני, לרוב יסקרו אנשים את תולדות חייהם על פי סדר כרונולוגי ליניארי. פה ושם, יגלשו לשבילים צדדיים אסוציאטיביים ואחר כך יסגרו סוגריים ויחזרו לשביל המרכזי.
עקרון מארגן פחות צפוי ולא פחות מעניין ימפה את הזיכרון על פי תמות. נתמקד בנושאים שחוזרים ומופיעים בהזדמנויות שונות לאורך החיים כספירלה, בלבוש משתנה, הולכים ומבשילים, מחליפים גוונים כעונות השנה.
ננסה להפריד אותם מסבך החוטים – כל חוט מייצג התרחשות שקרתה בו זמנית בתוך אירוע משנה חיים. נסדר את הזיכרונות בהתאם למשמעות שלהם ולאו דווקא לפי ציר הזמן. אם כי אפשר לארגן כל תמה באופן כרונולוגי וליצור תחושת התפתחות אישית בתוך כל פרק בנפרד. לדוגמה: ספרי לי את סיפורי המלחמות שידעת בחייך מאז שנולדת ועד היום. או: אם היינו כותבים את הביוגרפיה של הכסף שלך, במה היינו פותחים? ומה תהיה כותרת הפרק הבא, שעדיין לא נכתב?
ייתכן שנשיג חיבור עמוק יותר לזיכרונות אם נציע נושאים כמו ”כמיהה לבית”, ”התחנות המרכזיות בחיי האהבה והחיבורים” או ”מסע והשתנות”. חשבו על שאלה כמו: מה היה יכול להיות עובי הספר הדמיוני שנקרא לו ”הביוגרפיה של האכזבות והמפלות בחיי”? כך נעזור למספרים לגולל סיפור שחודר פנימה ומשקף רגשות ולא רק תיאור יבש של נסיבות החיים. נוכל לסקור את הביוגרפיה של החסד והחמלה, של החולי והבריאות, את הביוגרפיה של העבודה, של החיים הרוחניים וכן הלאה. כל פרק יעסוק באירועים שהתרחשו בזמנים שונים, אך עוסקים כולם בנושא משותף ומצטרפים יחד למארג שיש בו הגיון פנימי, בנייה והבשלה.
מיפוי ועריכת סיפור החיים באמצעות עקרון מארגן תמטי, כמו ”אהבת הכתיבה” או ”התמודדות עם אובדן”, מצריך גמישות מחשבתית, יכולת כתיבה ספרותית ויצירתיות.
מחד גיסא, מתחזק כאן הקול האישי, משום שבחירת התמות והתמקדות בפרשנות לאירועי החיים, מדגישות את המשמעויות שהדובר מייחס לאירועים. מאידך גיסא, קהל קוראים רחב יותר עשוי להימשך למסע הרגשי האינטימי, להזדהות בקלות עם הנושאים האוניברסליים, וליהנות ממבנה מפתיע ומרגש, שנותן פרספקטיבה עמוקה יותר, רב-ממדית, על החיים.
