במהלך העבודה על הפרויקט של נעמה, שבו היא מגוללת את סיפורם של הוריה, עברנו שלבים חשובים בעבודה ובלמידה משותפת.
בהתחלה קיבלנו מנעמה כתב יד, חילקנו את הטקסט לפרקים ולסיפורים, שאלנו אותה שאלות, הצענו, היא עיבתה ועיבדה, ביררה עם קרובי משפחה, הוסיפה, קיצרה. הדיאלוג נמשך כמה חודשים ועכשיו, כשהתוכן מגובש דיו, אפשר להתרחק קצת. לפני שעוברים לעריכת לשון, כדאי לקחת נשימה עמוקה, להסתכל על התמונה בכללותה.
זה הזמן להבין מהו ה”סטורי בורד”, המבנה הנכון לתרשים העלילה – איך אנחנו פורשים וחושפים את הסיפור לקוראים בצורה מרתקת ואולי אפילו מותחת.
אז מהו האירוע המרכזי, המכונן, שיפתח את הסיפור ויגרה את סקרנות הקוראים?
לאחר ההקדמה, נתחיל לגלול את האירועים כסדרם?
האם נתמקד באימא, בפרק שיתאר אותה מלידתה ועד פטירתה, ואז נמשיך עם אבא באותו אופן, על פי ציר הזמן? ורק אחר כך נחבר ביניהם, בפרק על הפגישה, החתונה ובפרק בניית המשפחה?
או שאולי נעדיף לשזור את הסיפורים של שני ההורים על ציר זמן אחד?
באופן זה נוכל להדגיש את ההתרחשות ההיסטורית, את ההבדלים ביניהם ואת נקודות הדימיון.
איזו גישה מתאימה יותר לסיפור שלנו?
אני מזמינה גם אתכם לחשוב על שאלות אלה בהקשר לפרויקט עליו אתם עובדים עכשיו.
אילו הייתם מארגנים אותו אחרת, איך הוא היה מתחיל ודרך איזו תמה מרכזית הוא היה זורם?
קחו את המשקפיים היצירתיות שלכם בבואכם לסדר את הספר. אילו הייתם הופכים אותו לתסריט לסרט, באיזה מסלול הייתם מובילים את הגיבורים מרגע ההתחלה ועד הסיום?
תחשבו דרך מבטו של הקורא העתידי, ילד שנולד השנה ובעוד 25 שנים יסתקרן וייקח ליד את הספר שאתם כותבים היום. איך תרצו שיפגוש את סבתא של סבתא, מה יקרה לו מבחינה רגשית מעמוד לעמוד, איך ניצור חווית קריאה מעוררת סקרנות, שתחזק את הרצון לחקור עוד, לשאול שאלות, להכיר את המשפחה וההיסטוריה?
המשימה שלנו היא יצירת סיפור שמחבר, שמרגש, שמאפשר לקוראים להרגיש שהם לוקחים חלק ברגעים הגדולים והקטנים שמרכיבים את סיפור חייהם של סבתא וסבא.
חשבו על זה כעל ארגז חול שבו אפשר לזרוק רעיונות, לסדר, לשנות ולשפר, לשחק עם קצב העלילה, עד שהמבנה ירגיש נכון, זורם ומרתק.
חשבו על מי שיקרא את הסיפור בעתיד, בעוד 25 שנים ואף יותר.
